יממה לאחר שאושרה בממשלה ובוועדת השרים לענייני חקיקה, הניחה ממשלת ישראל על שולחן הכנסת את הצעת החוק, שתכליתה הרחבת סמכויות המשטרה, כך שתוכל לבצע חיפוש בבתים פרטיים ללא צורך בצו שיפוטי.

הצעת החוק מנומקת בדאגה "המוצדקת" לנוכח העלייה בפשיעה ביישובים הפלסטיניים, אבל היא מאיימת לפגוע באופן חמור בזכויות האדם, ובאופן ספציפי בזכותו של אדם לפרטיות ולשמירה על צנעת חייו.

המשטרה, גוף שמחזיק גם כך בסמכויות רחבות, מבקשת להרחיב עוד ועוד את כוחה, ולהסיר מעל דרכה "כאבי ראש" כמו הצורך לכתת רגליים לבתי המשפט ולבקש משופטים לאשר צווי חיפוש.

הבהלה הציבורית מהיקף הפשיעה משרתת את השאיפות הללו, שמתברר כי הן גם נחלתו של שר המשפטים גדעון סער, המציג את הצעת החוק כעוד אמצעי במאבק לבלימת הפשיעה ביישובים הפלסטיניים. אלא שבפועל, הצעת החוק תרע את מצב האזרחים בכל המגזרים ובכל היישובים.

חשוב להדגיש, שגם כיום מותר לשוטר להיכנס לביתו של אדם, לערוך חיפוש ולהחרים ראיות אם הוא חושד שמתחולל במקום פשע בזמן אמת, או שנמצא בו פושע נמלט.

אלא שהצעת החוק הנוכחית מוסיפה עוד הצדקה לחיפושים בלא צו שיפוטי: אם לדעת המשטרה קיים חשד סביר שיש במקום ראיה לביצוע פשע חמור ויש חשש כי זו תושמד עד שייחתם צו החיפוש.

ועדת השרים לחקיקה אמנם הורתה, שבמצב כזה יצטרך השוטר החושד לקבל אישור מקצין משטרה, אך בפועל, המשטרה תוכל תמיד לטעון שהיה חשד סביר, גם אם יתברר שהשוטר טעה.

במדינות אחרות יש איזון בין זכויות הפרט לסמכויות הדרקוניות של רשויות החקירה והאכיפה, גם במחיר של פגיעה ביכולת הרשויות למנוע ולחקור עבירות.

זה המחיר שחברות חופשיות משלמות בעבור הזכות להתקרא חופשיות. מצער לגלות שמפלגת העבודה ומרצ — שהיו אמורות להיות שומרות החותם של זכויות האדם בממשלה — מעדיפות לעצום עיניהן.

בימים אחרים, ובהרכבים קואליציוניים אחרים, היו מפלגות מרצ והעבודה מובילות את ההתנגדות הפרלמנטרית לחקיקה המאיימת לפגוע באופן כה גורף ובלתי מידתי בזכויות הפרט. על אף שהן חלק מהקואליציה הנוכחית, עדיין לא מאוחר עבורן לעשות זאת.