הכרזת ישראל על ארגוני חברה אזרחית בגדה המערבית כעל ארגוני טרור היא מעשה איוולת הרסני, שמכתים את כל המפלגות השותפות בה, ואת ישראל. הוצאת ארגוני זכויות אדם אל מחוץ לחוק ורדיפה של פעילים הומניטריים, הם מאפיין מובהק של משטרים צבאיים, שבהם דמוקרטיה במובנה העמוק היא אות מתה.

הצו שעליו חתם בני גנץ, הכריז על שישה ארגונים כעל כארגוני טרור: "אדמיר", המציע סיוע משפטי לאסירים, אוסף נתונים על מאסרים ומעצרים מינהליים ופועל להפסקת עינויים; "אל־חאק", המתעד הפרת זכויות של פלסטינים בשטחים; סניף פלסטין של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, העוקב אחר הרג ילדים ומצבם של ילדים העצורים בישראל; איגוד ועדות החקלאים, המסייע לחקלאים פלסטינים בעיקר בשטחי סי; ארגון ועדת הנשים ומוסד המחקר "ביסאן". המשמעות היא אחת: ישראל תילחם בארגונים הללו כפי שהיא נלחמת ב"טרור". מעתה אין עוד הבדל בעיניה בין מי שמנהלים מאבק אלים למשפטנים פעילים בארגוני זכויות אדם שמגישים סיוע משפטי לאסירים, אנשי שמאל הפעילים בארגונים שמתנגדים לעינויים, או מגינים על חיי נשים וילדים ועל זכויותיהם, או מתעדים הפרת זכויות של פלסטינים בשטחים. כעת, מי שמזוהה עם ארגון שכזה משול בעיניה ל"מחבל".

קו ישיר עובר בין הגדרת המאבק הלא אלים בכיבוש כ"טרור דיפלומטי", לבין הגדרת ארגוני זכויות אדם כארגוני "טרור". הפשט ברור: כל התנגדות לכיבוש היא "טרור". ישראל חותרת תחת ההבחנה בין מאבק לגיטימי למאבק לא לגיטימי. אם כל צורה של התנגדות היא בבחינת טרור, כיצד ניתן להתנגד לכיבוש בלי להיות טרוריסט? לא ברור מה עבר בראשו של גנץ כשחתם על הצו. האם גם הוא, כמו איילת שקד, מפלרטט עם אלקטורט ימני דמיוני, וחולם שיום יבוא ויכתירו אותו למנהיג הימין הבא אחרי בנימין נתניהו? האם מדובר בניסיון לאזן את פגישתו עם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, שצבעה אותו כשמאלני?

כך או כך, מדובר באיבוד עשתונות מוחלט, שממצב את ממשלת השינוי כממשלת ימין קיצונית והופך את חברותן של מפלגות השמאל והמרכז בה לבדיחה. אם זה השינוי שהממשלה מקדמת, וזה צבעה הפוליטי, לא ברור כיצד אפשר להמשיך להגן עליה בשם החשש מהאלטרנטיבה של בחירות נוספות. יש לקוות שבהעדר התנגדות פנימית, יהיו אלה הנזיפה החמורה של האמריקאים והבקשה לקבל הסברים שיטרפדו את המהלך הנפסד הזה.