ההבטחות של ראש הממשלה נפתלי בנט בוועידת האקלים בגלזגו להצעיד את ישראל לעתיד אקלימי חדש, ייבחנו בשורת צעדים ארוכי טווח בתחום ייצור האנרגיה, תחבורה נקייה ועוד. אבל יש צעד חשוב שהממשלה יכולה לבצע כבר עכשיו — מבחן ראשון להוכחת רצינות כוונותיה — והוא ביטול הסכם שחתמה חברת קצא"א (קו צינור אירופה־אסיה) עם חברה מאיחוד האמירויות.

עד להשלמת המעבר של משק האנרגיה לשימוש מלא באנרגיות נקיות, ישראל תזדקק בשנים הקרובות לייבוא נפט, והוא יספק לא מעט צרכים חיוניים. המצב שונה בתכלית כשמדובר בעידוד השימוש בדלק זה לצורכי מדינות אחרות, תוך יצירת סיכונים סביבתיים כבדים. ישראל וירדן הן המדינות היחידות בעולם שמפעילות מסופי נפט בלב שונית אלמוגים. גם דליפת נפט בהיקף מצומצם יכולה לגרום נזק כבד לשונית במפרץ אילת, שהיא פלא עולמי בשל עמידותה לשינוי האקלים.

ניסיון השנים האחרונות אמור לשמש תמרור אזהרה חמור גם כשמדובר בצנרת היבשתית. בעשור הקודם התרחשו שני אירועי דליפת דלק מצנרת של חברת קצא"א, בשתי שמורות טבע חשובות (נחל צין ועברונה). אירוע זיהום הנפט שהתרחש בחופי הים התיכון לפני חצי שנה, היווה תזכורת למשמעות מרחיקת הלכת של דליפה בסמוך לחופים. אירוע חמור יותר עלול לסכן את אספקת מי הים למתקני ההתפלה.

על ישראל לקיים את חלקה להתמודדות עם משבר האקלים, בכך שתמנע מהלכים המעודדים עוד יותר את הרווחיות של סחר בנפט, ואת כדאיות ההשקעה בהפקתו. היא יכולה לעשות זאת באמצעות איסור על הגדלת שינוע הנפט בתחומה, והפסקת האישורים לפעילות חיפושי דלק זה שעדיין ניתנים. תהליך הגמילה מדלקים פוסיליים הוא קשה, ויש בו מכשולים לא מעטים, אבל כדאי להשתמש בכל אמצעי המסייע לצעוד בכיוון הנכון. ייתכן שיהיה לביטול ההסכם מחיר כלכלי וקשיים משפטיים, אבל המחיר של הרס הסביבה גבוה הרבה יותר.

עסקת שנוע הדלק לאיחוד האמירויות היא מעשה של נתניהו ובאחריותו הישירה. בעצם זה המחיר שביבי שילם לאיחוד האמירויות תמורת ה"שלום" שהיה אמור לחזק את מעמדו בישראל ולהבטיח את בחירתו מחדש (מה שלא הסתייע). שוב האיש הזה מוכר את הכול למען עצמו ושרתו וילדיו, אין גבול לחוצפה והשחיתות.

מי שימשיך עם עסקת הנפט המפוקפקת הזו ימצא את עצמו עם אסון אקולוגי בקנה מידה קולוסאלי בשוניות של מפרץ אילת שיהרסו את ענף התיירות בעיר למשך עשרות שנים.