"אמרת שאתה מסכים שלא היתה הסכמה, אבל שהבעיה במודעות של ערן. התוצאה הזאת חושפת קושי: אם זה ברור לך שלא היתה הסכמה, אז השאלה מדוע זה לא היה ברור לערן?"

כך הטיח שופט בג"ץ ניל הנדל בנציג הפרקליטות, שהחליטה לסגור את התיק משום שלא ניתן להוכיח שערן היה מודע להעדר הסכמתה של קרובת משפחתו בת ה–18 השתויה, הצעירה ממנו בכשני עשורים ושמעולם לא קיימה יחסים, לקיים עמו יחסים בחדר השירותים במהלך חתונה משפחתית.

הטרגדיה הפרטית של שיר (שם בדוי) שעולה מהתחקיר מעוררת שאלות בנוגע לתפישת העולם המשפטית של פרקליטות ישראל בנוגע לתיקי עבירות מין של עידן המי־טו. למעשה, לא בג"ץ הוא הערכאה שהיתה צריכה להעביר את הביקורת על תיק זה. הוא היה אמור היה להיעצר על שולחנם של בכירי הפרקליטות, שמהם היה מצופה לגלגל אותו בחזרה אל המשטרה. לא הסכמתה של הנפגעת היא שעומדת לדיון, אלא הסכמתם של בכירי הפרקליטות לחקירה רשלנית שכזו.

הקושי שעליו הצביע השופט הנדל הוא רק אחד משרשרת הקשיים העולים מתיק זה. תיק החקירה רצוף כשלים וחוסרים, לרבות עדים שלא זומנו, וכאלה שזומנו ולא נשאלו מספיק שאלות. לשאלת השופטים האם נועצה הפרקליטות במומחה מדעי שיאבחן את האפשרות לשיקול דעת תחת כמות האלכוהול ששתתה שיר, השפעה על נסיבות העילפון ועוד, השיבה הפרקליטות בשלילה — היא לא נועצה באיש מקצוע.

רוב התגובות לתחקיר של בנדל היו של ייאוש ואובדן תקווה באשר לעמידתה של מערכת האכיפה לימינן של נפגעות עבירות מין. אלא שיש לו צד אחר: גם כשמשפחתה המורחבת הפנתה לה עורף ופעלה לשבש את החקירה, שיר בת ה–18, נפגעת אונס, מתייצבת זה ארבע שנים ונלחמת. "אמרתי לעורכת הדין שלי, אני לא מתכוונת לשתוק. אנחנו נלך עד הסוף", אמרה בראיונות.

אומץ לב ונחישות הם מה שנדרש כעת מצד הממונים על הפרקליטות ועל משטרת ישראל. הרשלנות הפושעת, הזלזול בנשים, ההתעלמות מגילן וממצב הכרתן, וחוסר הרגישות כלפי נפגעות בתיק זה, מחייבים בדיקה יסודית של כל המעורבים בפרשה, הן בפרקליטות והן במשטרה.