חינוך מיני לילדים ובני נוער הוא גורם קריטי ביצירת תרבות מינית בריאה ומיטיבה, בהפחתת דיכאונות בקרב מתבגרים, בפיתוח מערכות יחסים מיניות הדדיות ומהנות, בהפחתת אלימות ובפתיחות למגוון מיני — כך הוכח במחקרים שונים ורבים, שנערכו הן בישראל והן בעולם. אלא שבישראל אין כל חובה להעביר חינוך מיני והבחירה נותרת לפתחם של בתי הספר. בתי הספר מהזרם הדתי ומהזרם החרדי, באופן לא מפתיע, מעדיפים לפסוח על הנושא, ואם עוסקים בו הוא כולל היבטים שליליים של הפחדה.

גם מה שמתרחש בזרם הממלכתי, המהווה 40% מבתי הספר בישראל, אינו מעודד כלל. "החינוך המיני בישראל נמצא עמוק בתוך כאוס". תלמידים, מורים ומנהלי בתי ספר העידו שם כי אין כל סדר מארגן וכי השיעורים שכן ניתנים בדרך כלל מביכים הן למורים והן לתלמידים, אינם מותאמים לגיל ולידע של הילדים וחסרי כל השפעה על נושאים קריטיים כמו התפתחות מינית, הטרדות מיניות, הסכמה ומין בריא ומהנה.

המצב הרע בישראל נובע מכך שבמשרד החינוך טרם הבינו את החשיבות העצומה של חינוך מיני איכותי ויסודי וראשיו נכנעים לא אחת לכוחות השמרניים בשלטון. שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, בעלת דוקטורט בחינוך וניסיון מעשי בבתי ספר, בוודאי ראתה במו עיניה כיצד בישראל השנים הקריטיות ביותר בחייהם של בני הנוער ובנות הנוער מתמלאות בפורנו, אלימות, דיכאונות ובורות בנושאים בסיסיים, שחשובים כל כך לרווחתם של בני הנוער. יש לקוות שהשרה תרים את הכפפה ותוביל שינוי גם בנושא חשוב זה.

החינוך המיני הוא סעיף בלתי נפרד מנושא החינוך באופן כללי. איך אפשר לדבר על נושא כל כך רגיש באווירה נטולת חינוך בכלל. תרבות הדיבור על הפנים, כבוד האדם על הפנים, המורים בבתי הספר כל יום עוברים את כל מדורי גיהינום, מגרשי הכדורגל רועשים וגועשים בשנאה וגזענות, נחילי המתנחלים זורעים טרור בחסות הממשלה, הישרא-בלוף הפך להיות אורח חיים, תרבות השקר שחלחלה בחברה הישראלית מלמעלה, ראשי ממשלה ופוליטיקאים, משטרה, מערכת המשפט ומערכת הביטחון, והגיעה לכל פינה. החינוך המיני בסביבה מזוהמת הוא דרישה מוגזמת.