מעצר עיתונאי "הארץ" גידי וייץ במרכז תל אביב צריך להטריד כל אזרח. וייץ צעד בעיר והבחין בשני שוטרים, שתיחקרו פלסטיני בחשד שהוא שוהה בלתי חוקי. וייץ, שהכיר את הפלסטיני, עמד במרחק סביר ושאל לפשר התחקור. השוטרים ביקשו שיתרחק מהמקום עוד יותר, ומשלא הסכים לכך נעצר.

וייץ לא צעק, לא איים, ודאי שלא השתמש בכוח, אלא שב והזדהה כעיתונאי. אך התעניינותו לא מצאה חן בעיני השוטרים — הוא נאזק בידיו וברגליו, הובל לניידת משטרה ונלקח לתחנת לב תל אביב. שרוכי נעליו נלקחו ממנו, והוא עבר חיפוש גופני משפיל. רק התערבות ברגע האחרון מנעה את מעצרו וחקירתו.

מדובר בהתנהלות משטרתית שרירותית ופרועה, גם אלמלא הציג וייץ את עצמו כעיתונאי. איזו סיבה יש לעצור מישהו ברחוב, כשכל חטאו הוא שאלתו לשוטרים מדוע עוצרים הם אדם אחר? העובדה שהוא נאזק בידיו וברגליו מגבירה את ההשפלה והעוול שנגרמו לו.

מקרה זה איננו חריג, אלא דוגמה מטרידה למדיניות המעצרים המופקרת של המשטרה כלפי אזרחים ולשימוש הפסול בכוח של שוטרים. האם אדם מן השורה, שהתנהגותו לא מצאה חן בעיני שוטר, או שהעז לתהות על פשר פעולה כלשהי, אמור למצוא את עצמו אזוק, בניידת, בדרך למעצר? האם אמור אזרח להיות נתון לחסדי שוטרים זוטרים, שלפעמים שיכורים מהכוח הלא מבוקר שניתן להם?

המקרה של וייץ מבהיר עד כמה פגומה התנהלות המשטרה כלפי הקהילות החלשות בחברה: יוצאי אתיופיה, שנעצרו רק כי ישבו ליד בתיהם ושוטרים ביקשו מהם להזדהות, בלא כל סיבה; וגם פלסטינים, חרדים, מתנחלים ומפגינים.

מבקר ישראל התייחס לתופעה הבעייתית של מעצרי המשטרה כבר ב–2020. המבקר מצא, שבתוך שלוש שנים ביצעה המשטרה 123 אלף מעצרי שטח, ובהם חלק מהעצורים נאזקו, אך בסופו של דבר לא נחקרו במשטרה, והמקרים אף לא דווחו לציבור.

נדמה, שאין בכל זה כדי להטריד את המשטרה. השוטרים במקרה זה לא הושעו מתפקידם, אלא אף קיבלו גיבוי — שכן וייץ "הפריע" לפעילות לאיתור שב"חים.