בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בחודשים האחרונים בעתירה לאפשר לילדים של מבקשי מקלט ללמוד מחוץ לאזורי הרישום שלהם. העותרים והעירייה הגיעו להסכמה, כי כ–90 תלמידים בכיתות א'–ג' הלומדים בבתי ספר בדרום העיר שבהם אין אף תלמיד ישראלי, יוכלו להיקלט במוסדות חינוך במרכז ובצפון העיר, על בסיס מקום פנוי. ואולם, יישום ההסכם מותנה במערך הסעות — שבאחריות משרד החינוך.

משרד החינוך בחר להתחמק מהסוגיה באמצעות אקרובטיקה זהותנית. שילוב של ילדי מבקשי מקלט בגנים ובתי ספר יסודיים שבהם לומדים ישראלים, עלול "לפגוע בשורשים התרבותיים והמשפחתיים" של הראשונים, קבע בתשובה לעתירה. הדאגה התרבותית הפתאומית הזאת לאחת הקבוצות המוחלשות בישראל מעורר חוסר אמון ואף גיחוך. אם זו הבעיה, פתוחות לפני שלטונות ישראל דרכים רבות לשפר את מצבם ומעמדם של הזרים. אלא שבמקום לנקוט עמדה, העדיפו במשרד החינוך לברוח למחוזות אחרים, שלא הוזכרו מעולם בנוגע לאף קבוצה חברתית אחרת — העיקר שלא להתמודד עם המצב הקיים.

האינטגרציה היא "שאלה מורכבת, שנוגעת לסוגיות חברתיות רגשיות של יציבות וביטחון בגילים הצעירים", הוסיף המשרד. הוא התריע מפני "איחוד תרבויות במובן שמבטל ומטשטש את הזהות והקהילה שהם מגיעים ממנה", והטיל ספק גדול אם שילוב ילדיהם של מבקשי המקלט עם עמיתיהם הישראלים בכלל אפשרי. יהיה צורך בהקצאת שעות פרטניות רבות, תידרש הכשרת מורים להוראה בכיתה הטרוגנית ועוד ועוד, הזהיר.

אמירות כאלה לא נשמעו בעבר בנוגע לניסיונות שילוב חינוכיים שמטרתם להנמיך את החומות המפרידות בין הקבוצות השונות של החברה בישראל. אין להשלים עם בקשת הפטור של משרד החינוך מחובתו לחנך. מובן כי כל מפגש בין תלמידים מרקע שונה כרוך בקשיים, אך זה תפקידו של המשרד. העיקרון לפיו לימודים נפרדים של קבוצה מוחלשת אינם מצב רצוי או ראוי, עמד בבסיס החלטתו לפני כעשר שנים לפזר מוסדות חינוך שכל תלמידיהם היו יוצאי אתיופיה. אותו עיקרון תקף גם לגבי מבקשי מקלט.

בטווח הארוך, בתי ספר שבהם לומדים רק תלמידים מבקשי מקלט מובילים לחוסר שוויון אשר "מצדיק" הפרדה. הפערים הגדולים בין ילדי זרים שנולדו בישראל לבין לישראלים אינם גזירה משמים אלא מעשי ידי אדם. על שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון להורות לפקידי משרדה לעשות הכל כדי לצמצמם ככל האפשר.