הכינוי "חוק הפייסבוק", שדבק בטיוטת החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות, הוא כינוי מטעה ומסוכן, שמסתיר בעיות יסוד בחוק שאישרה ועדת השרים לחקיקה לקריאה ראשונה.

ראשית, מדובר בחוק המאפשר לשופט מחוזי להסיר פרסומים לא רק מפייסבוק, וגם לא מרשתות חברתיות בכלל כשמו הרשמי, אלא מכל אתר ברשת. שנית, החוק כולל, מעבר למבחן הפלילי, גם שיקולים עמומים הנוגעים לפגיעה אפשרית ב"ביטחונו של אדם", "בביטחון הציבור" וב"ביטחון של ישראל". אלה מושגים רחבים הנתונים לפרשנות, לעתים קרובות פוליטית, וכבר הוכח בכל הנוגע לצנזורה הצבאית ולצווי איסור פרסום, שלמרות מבחני "הוודאות הקרובה" שקבע בג"ץ, השופטים נוטים ברובם המכריע של המקרים לאשר בקשות מסוג זה כמעט אוטומטית, במעמד צד אחד וכשהראיות חסויות — כפי שמבקש גם החוק הזה לאפשר.

שלישית, החוק החדש גורר לזירה זו גם את ספקיות האינטרנט, שעשויות להידרש לחסום בישראל תכנים שאתרים לא יסכימו להסיר. ענקיות הטכנולוגיה, ובהן פייסבוק, אכן מציבות אתגרים חברתיים ופוליטיים משמעותיים לדמוקרטיה בעידן הדיגיטלי. אולם כבר היום יש אפשרות לתבוע בגין דיבה או הסתה והיבטים פליליים אחרים בפרסומים — כולל ברשת.

החוק המוצע הוא מרחיק לכת ודראקוני בהשלכותיו על חופש הביטוי. הוא מעניק לרשויות כלים חסרי תקדים ובלתי מידתיים לצנזורה שלטונית. במדינות רבות בעולם כיום, חוקים דומים שהתיימרו במקור לפקח על הרשתות החברתיות, משמשים כעת בפועל לרדיפת עיתונאים וארגוני זכויות אדם. החוק הישראלי יאפשר הסרה וחסימה של תכנים באתרי עיתונות — פרקטיקה שהיתה צריכה לעבור מהעולם עם פקודת העיתונות המנדטורית.

טיוטת החוק שמקדם שר המשפטים גדעון סער איננה חדשה. היא כבר קודמה בתקופת בנימין נתניהו, שהחליט לבסוף לחסום אותה לאור השימוש הגובר שעשה ברשתות החברתיות לצרכים פוליטיים. ואולם, החלוקה המחנאית שנוצרה סביב החוק רק בגלל עמדתו של נתניהו כלפיו, היא צרה ומסוכנת ומונעת התבוננות מפוכחת על פרטיו, שישפיעו על עתיד חופש הביטוי לדורות. כדי למזער את הפגיעה, יש לצמצם משמעותית את תחולת הצעת החוק — גם לגבי האתרים שעליהם יחול וגם לגבי סוגי העבירות — ולמנוע דיונים במעמד צד אחד תוך הסתרת הראיות.