לאחר 141 יום בהם חייו של העציר המינהלי הישאם אבו הוואש היו נתונים בסכנה, הושגה הסכמה על שחרורו ב-26 בפברואר. חבל שרק אחרי ארבעה חודשים וחצי של שביתת רעב במחאה על מעצרו ללא משפט, ובעקבות תסיסה ברשות הפלסטינית ואיומים מצד הג'יהאד האיסלמי וחמאס, הושגה תוצאה מתבקשת זאת.

אבו הוואש אושפז במצב קשה בבית החולים, אחרי שאיבד כמחצית ממשקל גופו והיה עלול למות בכל רגע. ישראל אמנם הקפיאה את צו המעצר נגדו, אך אבו הוואש המשיך בשביתת הרעב בדרישה שהצו יבוטל לגמרי. הוא הבין שאם יפסיק את השביתה ללא הבטחה, אין כל ערובה שמעצרו המינהלי לא יחודש מיד והסיוט יתחיל מחדש.

אבו הוואש, בן 40 ואב לחמישה, נעצר בביתו בעיר דורא שמדרום לאל חליל בסוף אוקטובר 2020. לתביעה הצבאית לא היו ראיות גלויות שעל בסיסן תוכל לחבר כתב אישום ולהגיש לבית המשפט הצבאי, אבל במדינת השב"כ די ב"חומר חסוי" כדי להשיג חתימה של מפקד צבאי על צו מעצר מינהלי לשישה חודשים, וכעבור חצי שנה עוד אחד, וחוזר חלילה.

אחרי עשרות שנים של כיבוש, נראה שלאיש בישראל כמעט אין כוח או עניין להרים קול צעקה בשביל עוד פלסטיני שנעשה לו עוול. בעבור רבים בישראל, פלסטיני ומחבל הם מילים נרדפות, והציבור מעדיף ככל הנראה להאמין שישראל לא היתה נוהגת כך אלמלא היו דברים בגו.

אבל אם יש דברים בגו, למה עברו יותר מ–14 חודשים מבלי שהוגש כתב אישום? אדרבה, אם היו לישראל ראיות נגד אבו הוואש, היה עליה להגיש נגדו כתב אישום. אם לא — מחובתה היה לשחררו לאלתר.

התעקשותה של ישראל להחזיק אדם במעצר ללא משפט עלולה היתה לעלות במחיר הסלמה ביטחונית בעזה ותסיסה עממית ברשות הפלסטינית.

הממשלה הנוכחית, שבה שותפות מפלגות מרכז־שמאל, הולכת בדרכיהן של הממשלות הקודמות ונגררת שלא ברצונה עד לרגע האחרון, אז היא נאלצת למאמצי תיווך אזוריים, ולאיומים המציגים אותה כקשובה רק לכוח, על מנת להיחלץ מהפלונטר.

הגיע הזמן שישראל תשכיל לוותר על הפרקטיקה הלא דמוקרטית והנלוזה של מעצרים מינהליים ללא מגבלת זמן, ללא ראיות גלויות וללא כתבי אישום שנגדם ניתן להתגונן.