תחקיר "ניו יורק טיימס" מספק הוכחה נוספת לכך, שתחת בנימין נתניהו פעלה חברת NSO כזרוע ממשלתית כמעט. החפיפה בין רשימת המדינות החברות החדשות של ישראל לרשימת המדינות שקנו את תוכנת הריגול המתקדמת של חברת NSO , פגסוס, איננה מקרית. מתברר, שממשלת ישראל וחברת NSO יצאו ביחד למבצע "חבר מביא פגסוס".

מהתחקיר עולה, שממשלת נתניהו סחרה דיפלומטית ברשיונות לשימוש ב"פגסוס" כדרך לרכוש ידידות, כולל מדינות דיקטטוריות או סמי־דיקטטוריות, ובהן סעודיה. את נתניהו ו־NSO לא עיניין למה שימשה התוכנה — כלומר, נגד מי הופעלה — ואם השימוש בה הוגבל למלחמה בטרוריסטים ופושעים, או שימש גם לרדיפת מתנגדי משטר, פעילי זכויות האדם, עיתונאים ומקורותיהם.

התחקיר מראה, כיצד התערב נתניהו לטובת חידוש הרשיון לסעודיה להשתמש ב"פגסוס". ב–2017 החליטה ישראל לאשר את מכירת התוכנה לסעודיה, מתוך תקווה לזכות לתודת יורש העצר הסעודי. אלא שלאחר רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י, והואיל ונאמר שסעודיה השתמשה ב"פגסוס" כדי לרגל אחריו — ועדת אתיקה, שמפעילה חברת הסייבר ההתקפי הישראלי, קראה לחברה לכבות את מערכת "פגסוס" בסעודיה.

ב–2019 הסכימה NSO לחדש את הפעלת "פגסוס" בסעודיה במסגרת המגעים שקיים נתניהו על הסכמי אברהם. עד שהוכרזו הסכמי אברהם נתנה ישראל ל־NSO אישור למכור את "פגסוס" כמעט לכל המדינות שחתמו על ההסכמים. חודש לאחר החתימה פג תוקף הרשיון של סעודיה, ומשרד המלחמה הישראלי סירב לחדש אותו בגלל מקרה חאשוקג'י. אבל אז נכנס לתמונה יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן; התקשר לנתניהו ואיים בנסיגה מחלק מהסכמי אברהם. עוד באותו הערב, בהוראת נתניהו, האריך משרד המלחמה את הרשיון, ו"פגסוס" חזרה לפעול בסעודיה.

התמונה ברורה: NSO וממשלת ישראל פעלו בשיתוף מלא. העסקות של NSO נעשו באישור ממשלת נתניהו ובעידודה. לכן אין לראות את הממשלה רק כמי שכשלה בפיקוח על העסקות המפוקפקות של NSO  אלא גם כאחראית ראשית למחדל.

השיקולים האסטרטגיים של מערכות הביטחון והחוץ של ישראל, ויותר מכך של מנהיגיה, מחויבים להביא בחשבון, שאסור לפגוע בזכויות האדם, ישירות או על ידי שליח, גם לא במדינות רחוקות. יש להתנער מדרך החשיבה הישראלית, ולפיה "אנחנו לא שואלים את לקוחות הנשק על זכויות אדם", לכאורה כי אין זה מענייננו. בלא הפנמת לקח זה, ישראל היא שותפה מלאה של משטרים אפלים ותטביע בעצמה ובאזרחיה אות קין.