מותו של עומר עבד אל־מג'יד אסעד מחייב את פירוקו של הגדוד המכונה "נצח יהודה". הפעם אין להסתפק במראית עין של הסקת מסקנות והפקת לקחים מהפה לחוץ, כמיטב ההרגל של צבא ישראל. אחרי התחקיר הפיקודי יש למצות את חקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) ולהעמיד לדין את המעורבים.

ראוי שיינקטו צעדים פיקודיים גם נגד מפקדים בגדוד, אבל בכך לא יהיה די, משום שלא מדובר בקצינים, בחיילים ובמפקדים שסרחו אלא דווקא במי שמימשו עד תום את מלוא פוטנציאל העירוב המסוכן בין צבא לדת, שהוא החומר שממנו עשוי גדוד "נצח יהודה" מעצם הגדרתו והרכבו.

"נצח יהודה" מורכב מנוער חרדי לשעבר שנטש את הלימודים, מנערים חרדים שמרדו בהוריהם, מנוער גבעות, מצעירים חרד"לים שמובטחת להם סביבת שירות סטרילית מנשים, ומצעירים ממשפחות מעוטות יכולת. החיילים שעיכבו את אסעד בן ה–80 במחסום בלילה עשו זאת ללא התראה מודיעינית.

קצינים בכירים בצבא ישראל הסבירו שהחיילים שעיכבו את אסעד "לא ראו מולם בן אדם. הם עיכבו אותו בפעילות שגרתית, בלי סיבה מספקת. אחר כך השכיבו אותו כפות, בקור כלבים, כמעט אפס מעלות. כשהפלסטינים האחרים התריעו על המצב שלו, החיילים סילקו אותם ולא נתנו להם לגשת אליו. ואז החיילים פשוט הסתלקו. זה לא רצח, אבל זה אירוע מחריד. ואין כאן רק חיילים פשוטים. בכוח היה מפקד מחלקה ומעליו מפקד פלוגה".

גופתו של אסעד נותחה בידי שלושה רופאים פלסטינים, שקבעו כי סיבת מותו היא התקף לב שנבע ממתח פסיכולוגי כתוצאה של אלימות חיצונית, שהופעלה עליו. אלא שהתדהמה והזעזוע של אותם קצינים בכירים היא בגדר גלגול עיניים. הכיבוש המתמשך כרוך במשימות שיטור, דיכוי ופיקוח על פלסטינים שתוצאתם ההכרחית היא פגיעה בחפים מפשע. אך כשמערבבים דת, פוליטיקה וצבא באופן בוטה כל כך, כפי שמשקף שמו של הגדוד, צבא קוצר בדיוק את מה שזרע. זו לא הפעם הראשונה שחיילי "נצח יהודה" מפגינים יחס פושע כזה. במשך השנים הצטברו מספר רב של תלונות על התנהגות חיילים מהגדוד כלפי פלסטינים בעת תעסוקה מבצעית בגדה המערבית ובבקעת הירדן.

במקרה זה אין דרך ביניים: אם הרמטכ"ל אביב כוכבי לא יורה על פירוק הגדוד המדובר לאלתר, הוא יהיה שותף להמשך ההתעללות בבני אדם.