סטיגמות רבות הודבקו לאוכלוסיית חסרי הבית בישראל, אך התפישה השגויה והחמורה ביותר היא האשמתם שהם "בוחרים" מרצונם לחיות ברחוב, ו"מסרבים" למעני לינה המוצעים להם. אוכלוסיית חסרי הבית היא אילמת, חסרת קול, וכשנעשה שימוש שכזה בה כדי להסוות מחדל ארוך שנים והעדר מענים הולמים, אין מקומם מכך.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא ב–2010, שמספר המיטות שעומדות לרשות חסרי בית ברשויות המקומיות הוא 227 בלבד בכל ישראל, ורק תשע רשויות מקומיות מפעילות מסגרות לינה בשבילם. תקנות משרד הרווחה מחייבות הקמת מקלטי לילה בכל עיר שבה יש יותר מ–15 חסרי בית, אך התקנות אינן נאכפות.

בבדיקת  עיתון "הארץ" נמצא, כי היום, בחלוף 12 שנה, מספר המיטות במקלטי הלילה גדל ב–24 מיטות בלבד — 251 בסך הכל, בשבע ערים: תל אביב, עיר הקודש, חיפה, פתח תקווה, ראשון לציון, חדרה ואשדוד. בנוסף קיימות לרשותם עוד כ–367 מיטות במסגרות טיפוליות. זאת בזמן שמספרם של חסרי הבית גדל מאז משמעותית, והוא עומד כעת על 3,471 על פי ההגדרות המצמצמות ביותר של משרד הרווחה. בהעדר 2,853 מיטות, האם ניתן עדיין להמשיך להטיל את האשמה על חסרי הבית שנפלטו לרחוב והם כמהים למענה הולם?

ד', חסר בית בן 54, שילם מחיר כבד על המחדל המתמשך. הוא התגורר ברמת גן 15 שנה, אדם עובד, אב לשתי בנות. לאחר שהתגרש ובריאותו הידרדרה, הוא התמכר לשתייה חריפה ובמאי האחרון, כשלא הצליח לשלם שכירות, מצא עצמו ברחוב. כעבור שמונה חודשים הוא מת במקלט נטוש. ברמת גן לא מופעל מחסה ייעודי לחסרי בית, והעירייה מאמצת מדיניות של הפניה למסגרות בתל אביב. ערים רבות נוספות בישראל מסרבות לפתח מעני לינה ייעודים בשטחן. כך מצאו את מותם בבת ים שני חסרי בית, בסופה "כרמל" בדצמבר. במציאות זו, שבה עיריות מתנערות מאחריותן, משרד הרווחה אינו מפקח ואוכף והמחסור במיטות רק מתעצם, על הממשלה לעגן את זכויות חסרי הבית בחקיקה שתמנע את הפקרתם.