שעת לילה, דלפק רשות האוכלוסין וההגירה בנמל התעופה בן גוריון. עשרות בני אדם מתוחים, רק לפני כמה שעות נמלטו קרובי המשפחה שלהם מאוקראינה, וכעת הם עומדים ומנסים להבין איך עובדת השיטה.

באמתחת קרובי משפחתם הישראלים צ'קים וערבויות בנקאיות, אבל לא תמיד זה מספיק. "זה ביזיון. לא אכפת לי לשלם, רק שיתנו להם להיכנס", אומר אחד מהם, ואחר מסביר: "למזלי אני יכול לשלם ערבות, אבל מה עם מי שלא? זו בושה".

את הבושה והביזיון הללו מגדיר ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, כ"מדיניות בית הלל". המדיניות הזאת, שנטען שהיא נועדה להגן על טוהר הדם היהודי, מחייבת כל אחד מהפליטים להוכיח שיש לו קרוב משפחה ישראלי שמזמין אותו. אם אין כזה בנמצא — עליו להוכיח שלא ישתקע בישראל. בנוסף, הדרישה מהמארח, אם הוא לא מדרגת קרבה ראשונה, היא להפקיד בעבור הפליט ערבות בסך 10,000 שקל ולהתחייב שהאורחים ייצאו בתוך חודש. אם זה בית הלל, מעניין מה היא גישת בית שמאי.

מספר האוקראינים הנסים על נפשם הגיע למליונים. בזמן שמדינות רבות בעולם הסכימו לקלוט בשטחן פליטים אוקראינים ללא תנאים, בזמן שבפולין ובסלובקיה קולטים מאות אלפי אוקראינים בלי תעודות ובלי ערבויות, בישראל ממשיכים במלאכת הסינון. ממשלה שלא מפסיקה להזכיר לעולם שמדינות רבות לא עזרו לפליטים יהודים במלחמת העולם השנייה, נכשלת שוב ושוב בכל הקשור לקליטת פליטים בעצמה.

השיקולים האסטרטגיים שמנחים את ממשלת ישראל בכל הקשור לישיבה על הגדר במערכה המתנהלת בין רוסיה למדינות המערב, עוד יכולים להיכנס, בקושי, תחת הקטגוריה "שיקול ביטחוני לאומי". אבל היחס המבזה כלפי אנשים שנלחמים על חייהם ומבקשים מקלט לא יכול להתקבל בשום פנים ואופן.

במקום להקשות על ידי הצבת תנאים ביורוקרטיים וכלכליים, ישראל היתה מחויבת לאפשר לפליטים מאוקראינה להיכנס, תוך חתימה על הסכם שבו הם מתחייבים שבסופה של הלחימה הם ישובו למולדתם. לא בית הלל ולא בית שמאי, פשוט להיות בני אדם.

כל מדיניות ההגירה של ישראל היא בושה אחת גדולה, למרבה האירוניה היחס לאוקראינים זהה ליחס לסודנים או אריתריאיים, אולי צריך לשלוח את כל משרד הפנים לאירופה כדי ללמוד שמעבר ליהודים יש אחרים ואיך לטפל בהם.