"ממשלת השינוי" קמה על יסוד ההכרה, שחייה תלויים בכך שנושאים מדיניים שנויים במחלוקת לא יידונו בשל העדר "היתכנות פוליטית". הכרה זאת נשענה על ההבנה שסוגיות אלה, בהן תהליך שלום, נסיגה או סיפוח ואפילו מו"מ מדיני עם הפלסטינים, נושאות מטעני נפץ פוליטיים שכל עיסוק בהם עלול לרסק את הממשלה, להוביל לבחירות חדשות ולהחזיר לשלטון את הנאשם בפלילים ואת בריוניו.

כל אחת מהמפלגות שמרכיבות את הממשלה, שעצם קיומה נתפש כבלתי אפשרי ותפקודה המקובל יחסית במשך כשנה נחשב לפלא, הסכימה לבלוע את חלקה בכוס התרעלה. כל אחת ויתרה על עקרונות יסוד שאיפיינו אותה והעניקו לה את תמיכת בוחריה. כולן הבינו, עד כה, שערכה של הממשלה ליציבות גדול בהרבה מערכו של כל רכיב בה. הממשלה עמדה כמה וכמה פעמים על סף התפוררות בשל מחלוקות עקרוניות, והצליחה לצלוח אותן רק בשל האינטרס המשותף להתייצב מול אימת הכאוס, הנזק עצום לכלכלה והפגיעה הקשה בישראל.

קשה עדיין להעריך כיצד ייראו פני הממשלה עם פרישתה של ח"כ עידית סילמן. חגיגות הליכוד וצהלתו של בנימין נתניהו עשויות להעיד כי אלה סבורים שטרף קל מונח לפניהם, שאת מחירו כל הישראלים ישלמו. אך במקום לצופף שורות, נראה כי גם בשורות הקואליציה, ובמיוחד במפלגתו של נפתלי בנט, יש כבר שותפים לחלוקת גיזת הזהב הדמיונית.

האולטימטום שהציב ניר אורבך לנפתלי בנט, שבו התנה את הישארותו במפלגה המצומקת בחידוש הבנייה בהתנחלויות, בחיבור חשמל ל"התיישבות הצעירה", לאמור הלבנת מאחזים בלתי חוקיים, ובביטול שלילת הסיוע למעונות יום לילדי אברכים, כמוהו כהנחת ברך חונקת על גרונה של הממשלה ודרישה לשוחד מופקע. היענות לסחיטת אורבך —כבר סוכם ששלילת הסבסוד למעונות יום לאברכים תידחה בשנה — תפרום את התפר האחרון במארג הפוליטי שהצליח להציג אלטרנטיבה לשלטון המשתולל שקדם לה, ואפילו להשיג הישגים מדיניים. תהיה זאת כריתת הענף הרעוע ממילא שעליו יושבת הממשלה.

יותר מחמישים אחוז מהציבור בישראל לא מוכן לשום התקדמות מדינית, לא רואים בפלסטינים עם ולכן אין מה לשאת ולתת איתם. בעצם רוב הציבור בעד סטגנציה, סטגנציה בסופו של דבר מביאה לפיצוץ, כפי שראינו באחרונה.