קשירות, הגבלות תנועה מסוגים שונים ובידוד כפוי הם תופעות נפוצות במוסדות לאנשים עם מוגבלות. המקרים שנחשפו באחרונה אינם נותנים מנוח.

אדם בשנות ה–40 לחייו, השוהה במוסד לאנשים עם מוגבלות שכלית בגוש דן, הושם בחדר בלי רהיטים, זולת מיטה ומזרון דק מפני שלדברי הצוות נהג באלימות כלפי דיירים אחרים. הבידוד הכפוי נמשך כשנתיים. במוסד אחר נקשר מטופל למיטה למשך 13 שעות וחצי מפני שלא היה כוח אדם ללוות אותו לשירותים. קשירה זו נמשכה כמה חודשים.

עדויות נוספות מלמדות על קשירות לזמן ממושך לכיסאות או לכורסאות, על מיטות־לול המונעות תנועה וסגירה בחדרי השינה, או נעילה ב"חדרי רגיעה". חלק מהמקרים היו בידיעת משרד הרווחה.

להגבלות במוסדות לאנשים עם מוגבלות אין הצדקה טיפולית. את הסיבות לפרקטיקות הפסולות יש לחפש בסדר העדיפויות החברתי־הכלכלי הלקוי, היוצר העדר משאבים ומחסור שיטתי בכוח אדם, ובעצימת עיניים רבת שנים מצד משרד הרווחה. התוצאה היא: אלימות, המופעלת על קבוצת האנשים החלשה ביותר בחברה.

לפני כשלוש שנים החל משרד הרווחה לגבש נוהל, שנועד להסדיר את הטיפול ב"מצבי התנהגות מאתגרת" של מטופלים במסגרות השונות. לפני כשנה הועבר הנוהל לבדיקת משרד המשפטים, אך לא ברור אם ומתי תושלם. לאחר פניות חוזרות ונשנות הודה משרד הרווחה, כי אין נוהל תקף. לדברי גורמים משפטיים, ספק רב אם השימוש בקשירה, בידוד ושאר אמצעי ההגבלה הוא חוקי. במשרד המשפטים מודעים היטב להעדר הסמכות החוקית, אך בחרו, אף הם, להשלים עם המצב הקיים.

עד להסדרת הנושא סירבו במשרד הרוווחה לאסור על המוסדות הפרטיים להשתמש באמצעי ההגבלה, בטענה שהדבר "עשוי לגרום לבלבול בשטח". מדובר בכ–330 מעונות, הוסטלים ומערכי דיור, שמתגוררים בהם כ–17 אלף איש עם מוגבלות. נראה, שבמשרד מעדיפים את טובת החברות הפרטיות על זכויות המטופלים. זאת ועוד, דיונים פנימיים, המתנהלים בלי בקרה או שקיפות, אינם אמורים להחליף תהליך חקיקה מסודר ולהכשיר פגיעה בזכויות־יסוד לכבוד ולביטחון אישי.

המוסדות לאנשים עם מוגבלות אינם פטורים מן החוק. אין לקבל כל החרגה שלהם הפוגעת בזכויות המטופלים. למעט מקרים יוצאי דופן של סכנה ברורה ומיידית למטופל, או לאדם אחר, על משרד הרווחה לאסור שימוש בכל סוג של אמצעי הגבלה.