הטרגדיה שהתרחשה באחרונה בכפר האקולוגי אדמה — מותה בשריפה של ליבי קליך בת ה–3, שהתארחה עם משפחתה במקום— מחייבת ניעור רציני בכל הנוגע לטיפול הממסדי, ודיון ציבורי על סכנות הבנייה הלא חוקית.

בישראל השתרשה לאורך שנים רבות תרבות בנייה לא חוקית נפשעת. השיטה קבועה: קודם בונים ומציבים עובדות בשטח, ורק לאחר מכן פונים לוועדות התכנון, לוועדות הערר ולבתי המשפט; אם צריך מצטיידים גם באמירות תומכות מצד פוליטיקאים, שיטענו כי מדובר בתום לב, כי הנזק הכרוך בהריסה רב ושיש חשיבות לעצם ההתיישבות — מטעמים "לאומיים", או במקרה הזה "אקולוגיים".

שטחי הכפר אדמה מצויים על שטח גלילי המיועד לייעור, ומאז שנות ה–90 השתקעו בו כ–30 משפחות ובנו בו עשרות מבנים בלא היתרים, ובלא חיבור לחשמל, לביוב או למים. הטרגדיה שאירעה במקום היא תזכורת חשובה לכך שהיתרי בנייה אינם רק עניין ביורוקרטי. הם חשובים משום שהם ניתנים לאחר בחינה של בטיחות המבנה, פתחי מילוט ותשתיות נכונות. מי שעושה דין לעצמו ומקים מבנים שלא ניתנו להם היתרי בנייה, מזלזל לא רק בחוק אלא גם בחיי אדם.

לישראל יש נטייה להסיט את מבטה כשהבעיה קטנה, או כשהיא לא נוגעת לזרם המרכזי בציבור, ולהתחיל לטפל בה רק כשקורה אסון.

אבל אין הבדל בין מי שמקימים בתים ללא היתר במאחז בלתי חוקי מעבר לקו הירוק, או באדמות הנגב, לבין אלה שבונים אותם תחת הכותרת הנאורה בעיני עצמה "יישוב אקולוגי", בשטח שמיועד לשמש כיער, תוך שהם דורסים בדרך את החוק ומשתלטים על שטחים פתוחים שנועדו לציבור הרחב. טרגדיה כמו זו שאירעה ב"אדמה" יכולה להתרחש גם בפזורה הבדואית, בכפרים הפלסטיים, בחוות בודדים, במאה שערים ובהתנחלויות.

כבר ב–2018 הגישה הממשלה בקשה לצווי הריסה של המבנים באדמה, והשופטת ג'ני טנוס אפילו ביקרה במקום כשנה לאחר כך. אך כאמור, מאז עברו יותר משנתיים והכרעה טרם ניתנה. אין זאת אלא משום שהאמפתיה לעבריינות בנייה עדיין רווחת.

כל יום שבו מתישים את המערכת ומעכבים את ההכרעה, הוא רווח נקי לעברייני הבנייה, שזוכים לתגמול מצד המערכת האיטית, הסלחנית ומעלימת העין של אכיפת החוק.