"שירין אבו עאקלה, אל ג'זירה, פלסטין", הוא משפט מוכר בכל בית פלסטיני וערבי. זה היה משפט הסיום של כל הכתבות של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שנרצחה מירי כוחות ישראל בג'נין. בעיניים ואוזניים פלסטיניות, המשפט הזה והדמות של אבו עאקלה ייצגו את המאבק לדיווח עיתונאי אמיתי ואמיץ על הנעשה תחת הכיבוש הישראלי.

עם רציחתה הפכה אבו עאקלה גם סמל לאכזריות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וסמל לפגיעה בחופש העיתונות. דוברים ישראלים רשמיים מיהרו להעביר את האשמה ברציחתה לפלסטינים, שירו לעבר החיילים בעת הפריצה לג'נין. אבל נכון לעכשיו, ישראל לא הציגה ראיות לכך שלא חיילי צבאה הם שירו בראש של העיתונאית.

ישראל הרשמית גם לא הביעה צער על רציחת העיתונאית. וכדי להוסיף חטא על פשע, הגיעו שוטרים לבית המשפחה האבלה ודרשו להסיר כמה דגלי פלסטין שהונפו על הבית. זאת אף על פי שזהו דגל הרשות הפלסטינית וכל אדם זכאי להניפו.

חמור מכך, צבא ישראל והמשטרה הרוויחו ביושר את החשדנות של הפלסטינים ושל העולם כולו כלפיהם בכל הנוגע להגנה על חופש התנועה והביטחון של עיתונאים פלסטינים. בשנים האחרונות היו עשרות מקרים של פגיעה מכוונת בעיתונאים בגדה המערבית ובעיר הקודש המזרחית בידי שוטרים וחיילים. רוב המקרים, אם לא כולם, הסתיימו בלא הגשת כתב אישום נגד השוטר או החייל.

ב–2018 נורה בנסיבות דומות העיתונאי הפלסטיני אחמד אבו־חסין בעימותים ליד הגדר בעזה. אין כמעט עיתונאי פלסטיני אחד ממזרח עיר הקודש, שלא ספג בשנים האחרונות ירי של כדור ספוג, חבטה מאלה, או פגיעה מרימון הלם. רובם ספגו את כל אלה גם יחד, ויותר מפעם אחת. חלק גדול מהמקרים תועדו, וניתן לראות בבירור, שהאלימות היתה בלא סיבה. המחלקה לחקירת שוטרים פתחה בכמה חקירות, אך בשום מקרה מהמקרים לא הוגש כתב אישום.

על ישראל לפרסם באופן מיידי הודעה של הבעת צער על מות אבו עאקלה ולהודיע, כי היא מסכימה לחקירת האירוע תחת פיקוח של גורמים בינלאומיים. בנוסף על השר של צבא הכיבוש, בני גנץ, והשר ל"ביטחון פנים", עמר בר לב, להנחות את מפקדי הצבא והמשטרה ולהבהיר להם, שהגנה על חיי עיתונאים ישראלים, פלסטינים וזרים, על כבודם ועל חופש הפעולה שלהם היא חלק מהגדרת תפקידם. פציעה או מוות של עיתונאי הם אירועים שאינם מתקבלים על הדעת. בנוסף: משטרת עיר הקודש תנהג בתבונה, אם תניח למשפחה האבלה ולא תרדוף אותה על לא עוול בכפה.