ב-15 במאי, צוין יום הנכבה. בעבור גורמי הכוחות וההנהגה הפוליטית בישראל הוא עוד יום, שבלוח השנה המעוות מצוין כיום "מועד לפורענות" — כמו יום האדמה, עיד אל־פיטר וחודש רמדאן כולו, "אירועי חודש אוקטובר 2000", שנהרגו בהם 12 אזרחים פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית וימי אזכרה למנהיגים פלסטינים בולטים.

לקראת ימים אלה נכנסים כוחות ישראל לכוננות דרוכה, מפקדים ופוליטיקאים מנהלים שיחות הרגעה עם ראשי הציבור הפלסטיני, וכלי התקשורת הישראליים מנסים לחזות כיצד והיכן יפרצו "מהומות" לפי הגדרתם. כאשר יום כזה עובר בשקט, כמו יום הנכבה האחרון (פרט למעצר שלושה סטודנטים פלסטינים בהפגנה באוניברסיטת תל אביב), נשמעת אנחת רווחה, כאילו ניצלה ישראל ברגע האחרון מהשמדה.

יום הנכבה לא איים מעולם על קיום ישראל, אבל ישראל ראתה תמיד באזכור המונח — שפירושו "אסון" בערבית — תיל ממעיד, שנועד לקעקע את הלגיטימיות שלה, בכך שתוטל עליה אחריות לאסון ולסבל של הפלסטינים במלחמת 1948. במשך עשרות שנים השקיעה ישראל מאמצים חסרי ליאות להעלים את המונח "נכבה" ולמנוע לימוד של הנרטיב הפלסטיני. ישראל אסרה על השימוש בנכבה בספרי לימוד. אף על פי שעם הזמן התירה הממשלה ללמד גם את הנרטיב הפלסטיני היא קבעה במפורש בחוק, המכונה "חוק הנכבה" מ–2011, כי יוטלו עונשים על גוף או ארגון המקבל תמיכה ממשלתית, אם בין יתר פעולותיו יציין את היום  המכונה על ידי ישראל יום "העצמאות" או את יום הקמת ישראל כיום אבל. ישראל, החרדה עד היום לנרטיב שלה, גרסה, כי אין היא יכולה להשלים עם סיפור היסטורי, שעלול, לטעמה, להכתים את לידתה.

אבל בשביל היהודים- הזיכרון, הסבל, הפליטות ותחושת העוול העמוקה הם חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית והתרבותית שלהם. אבלם אינו תלוי באישור ממשלתי להשתמש במונח "נכבה". פלסטינים אלה, מבקשים שישראל תכיר באסונם ולהקנות לעצמם לפחות מרחב ראוי בהיסטוריה.

הכרה בנכבה והכרת הנרטיב הפלסטיני אינן רק מחוות של רגישות אנושית כלפי בני אדם שנפגעו מהמלחמה; הן חיוניות להבנה מלאה של העבר המורכב של ישראל. שוויון הזכויות שישראל נוהגת להתהדר בו אינו יכול להתבטא רק בתקציבים או בשיתוף פוליטי, הוא מחייב לכבד ולהכיר את ההיסטוריה ואת הזיכרון של הפלסטינים.