נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ביקר בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבמזרח עיר הקודש, ואחר כך יצא לביקור בבית לחם. שם הוא נועד עם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס.

טוב ויפה, ודאי בהתחשב ביחסים העכורים שהיו להנהגה הפלסטינית עם ממשל דונלד טראמפ. אך כמו הישראלים, גם הפלסטינים לא ציפו לשמוע חזון מדיני שקשור ואף בעקיפין לסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבשנים האחרונות מכונה "הסוגיה הפלסטינית", כאילו אין סכסוך של שני צדדים, אלא בעיה של צד אחד בלבד.

גם כעת יצטרכו הפלסטינים לאפסן בבוידעם את החלום על עצמאות מדינית, ואפילו את התקווה הקלושה לחידוש משא ומתן מדיני, ותחת זאת להסתפק בכמה מחוות, רובן כלכליות, ובכלל זה היתר לפרוס בגדה רשת סלולר של G4  , הצבת נוכחות פלסטינית סמלית במעבר אלנבי והקלות טיסה לפלסטינים מנמל התעופה רמון. אם כן, לא מפתיע שהפלסטינים והאמריקאים לא הסכימו על נוסח הודעת סיכום משותפת. והרי מה היו אומרים בה?

נכון, לכאורה הביע ביידן "מחויבות עמוקה לפתרון שתי המדינות", וטען ש"פתרון של שתי מדינות עדיין עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להבטיח חופש, שגשוג ודמוקרטיה לישראלים ולפלסטינים". אבל גם ברמאללה וגם בישראל שמעו היטב את ההסתייגות שבאה מיד אחרי כן, כאשר הוסיף נשיא ארה"ב שהוא "לא רואה פתרון בטווח הקרוב". במילים אחרות, כן אך רק בעתיד. שלום, אבל לא עכשיו.

תירוצים לא חסרים. המצב הפוליטי בישראל תקוע, המחנה התומך בשלום חבוט ויאיר לפיד אינו אלא ראש ממשלה זמני בקואליציית שינוי שמחויבת לקיפאון מדיני. ולא עוד אלא שיש עכשיו מלחמה באירופה, העולם טרם התאושש מהקורונה, טראמפ נושף בעורף ומצבו של ביידן בבית אינו פשוט.

אף על פי כן, הנסיבות החריגות יוצרות בריתות חדשות בתוך העולם הערבי: אחר כך, ביידן המריא בטיסה ישירה וחריגה מישראל לסעודיה, בניסיון להרחיב את מעגל הנורמליזציה באזור — אלא שהפלסטינים שוב נדחקים לסוף התור. ואת מחיר הטעות המצערת הזאת ישלמו גם הפלסטינים וגם הישראלים.

כל יום שעובר מעלה את מחיר המתיחות, וזה מבלי להכליל את המחיר הפנימי הכרוך בהפיכת ישראל לבית חם לקסנופוביה וגזענות.