הפערים בין יהודים לפלסטינים, הנחשפים בדו"ח של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, המנתח את אופן אכיפת עבירות ההסתה בישראל בשבע השנים האחרונות, גדולים מכדי לראות בהם הבדל כמותי גרידא. במספרים כאלה מדובר בהבדל איכותי. זה לא מפתיע ובכל זאת קשה לעיכול.

הממצאים העולים מהדו"ח צריכים להדיר שינה מעיניהם של כל שוחרי הדמוקרטיה: 77% מכתבי האישום שהפרקליטות הגישה בשנים האחרונות בגין עבירות הסתה לאלימות ולגזענות היו נגד פלסטינים. לגבי עבירות הסתה אצל יהודים "הנתונים מלמדים בבירור על אכיפה בלתי מספקת", כתבו מחברי הדו"ח.

כשמדובר במסיתים פלסטינים, הגשת כתב אישום נגדם נעשית בזמן־שיא — נגד מחציתם הוגשו כתבי אישום בתוך חודש. לעומת זאת, כשהמסיתים יהודים למערכת יש זמן: בין שנה לשש מביצוע העבירה. לדברי מחברי הדו"ח, טיפול הפרקליטות בתלונות על הסתה כשמדובר ביהודים לקוי ו"מתאפיין בגרירת רגליים וסחבת".

האפליה בוטה גם באחוז ההרשעות. למעט שני מקרים — כל כתבי האישום נגד פלסטינים בשנים המדוברות הסתיימו בהרשעה, לעומת כשני שלישים מכתבי האישום שהוגשו נגד יהודים. גם בתחום העונשים עדיף להיות יהודי. למשל, בעוד שעל 54% מהמורשעים היהודים לא נגזר מאסר בפועל, בקרב הפלסטינים מדובר באחוז אחד.

תופעה מטרידה נוספת העולה מהדו"ח היא שעל אף שרוב התלונות שהוגשו לגופי האכיפה בשנים האחרונות בגין הסתה היו קשורות לאישי ציבור, רק שמונה מהם הועמדו לדין. גם במקרה הזה אם אתה איש ציבור שמואשם בהסתה — כדאי לך להיות יהודי. שישה מתוך השמונה הם ערבים — חמישה אנשי דת מוסלמים ומשוררת(!) אחת: דארין טאטור. לדברי מחברי הדו"ח יש "שתיקה רועמת ומתמשכת לנוכח הסתה פרועה ומשולחת רסן של רבנים, המתיימרים להתבסס על ההלכה". לדבריהם, מדיניות מצמצמת זו אינה חלה על אנשי דת מוסלמים ואינה מיושמת באופן שוויוני על יהודים ופלסטינים.

הן בשיעורי הגשת כתבי אישום, הן בשיעורי הרשעות והן בחומרת העונשים ניכרים הבדלים כה דרמטיים בטיפול במסיתים פלסטינים לעומת יהודים עד שלא נותר אלא להסיק על קיומם הלכה למעשה של שני יקומים משפטיים מקבילים: האחד שמור לאזרחים יהודים והשני לאזרחים פלסטינים. הפערים מלמדים על כך שבעיני מערכת אכיפת החוק האזרח הפלסטיני מסוכן מהאזרח היהודי, והמסר שמשוגר מהם ליהודים הוא — הסיתו כאוות נפשכם.