בתקופה האחרונה, ישראל חשפה מאות עמודים מהפרוטוקולים החסויים של משפטי טבח כפר קאסם מ–1956. במשך חמש שנים ניסתה התביעה הצבאית — כלומר, ישראל— להיאבק על ידי נציגיה בבית הדין הצבאי לערעורים נגד פרסום המסמכים.

טענתה היתה, כי חשיפת הפרוטוקולים תפגע בביטחון ישראל וביחסי החוץ שלה "ברמת ודאות קרובה", ואף יש "אפשרות סבירה", שבמקרים מסוימים תוביל לפגיעה בשלומו של אדם.

וראו זה פלא. הפרוטוקולים נחשפו, ולמעט כמה ציוצים בטוויטר של נבחרי ציבור פלסטינים, האדמה לא רעדה. חשיפת המסמכים היא אירוע חשוב, ויש לברך עליו, אך הוא מעלה כמה שאלות עקרוניות. במדינה מתוקנת אחרת, שאינה חוששת להביט במראה ולהתמודד עם כתמים בעברה, היו מסמכים אלה נחשפים בזמן, ולא באיחור של 66 שנה. במדינה כזאת הם היו מתפרסמים ביוזמת המדינה, ולא בעקבות עתירה של היסטוריון (אדם רז) ומכון מחקר ("עקבות"), שנאבקו באופן פרטי ועל חשבון זמנם וכספם כדי לכפות על ארכיון צבא ישראל לפרסם את המסמכים — אף על פי שיש בהם עניין ציבורי.

כדי להבין עד כמה חשוב פרסום המסמכים די לעיין בכמה שורות בהם. חיילים וקצינים בצבא ישראל ומשמר הגבול מספרים שם, כי העוצר והירי, שנרצחו בהם 50 אזרחים ישראלים בכפר קאסם ביום הראשון של מלחמת סיני, נועד, בין היתר, להפחיד ולהפוך אותם ל"כבשים תמימות", שיישבו בשקט ולא "יעשו בעיות". זאת ועוד, מבחינת הקצין הבכיר ביותר בזירה, אל"מ ישכה שדמי, הירי היה אף אמור לדרבן אותם לעזוב את בתיהם ולברוח לירדן. כלומר, המסמכים מתעדים רצח של אזרחים, בהם נשים, ילדים וקשישים, שנועד לקדם טרנספר. האם אפשר לחלוק על חשיבות הפרסום הזה?

בארכיוני צבא ישראל וישראל מוסתרים עוד אלפי עמודים, המכילים חלקים מהפאזל ההיסטורי הסבוך של ישראל ומתעדים אירועים, שדגל שחור מתנוסס מעליהם. כך, לדוגמה, בג"ץ דחה בעבר את העתירה לפרסום המסמכים המסווגים המתעדים את טבח דיר יאסין ב–1948. על ישראל להקים ועדה עצמאית ובלתי תלויה, שתבחן שוב את מדיניות פרסום המסמכים ההיסטוריים ותשחרר לציבור את המידע על עברו. יהיה בכך גם כדי לרפא את יחסי הפלסטינים והיהודים בישראל, כפי שכתב עיסאווי פריג': "כל עוד נמשכה ההסתרה, לא התחילה ההתמודדות האמיתית, היום המסע הזה מתחיל".