שר צבא הכיבוש, בני גנץ, דרש מהשר ל"ביטחון פנים", עמר בר־לב, לאסור על משרתות חובה בשירות בתי הסוהר לשהות במחיצת אסירים "ביטחוניים", עד לבחינת החשדות לעבירות מין נגד סוהרות בכלא גלבוע. השר בר־לב השיב, שכדי לאסור על הצבת חיילים וחיילות בכלא ביטחוני דרושה חקיקה. אך הפרשה הזו מחייבת דיון בעצם הלגיטימיות שבשימוש בחיילות ובחיילים למשימות אזרחיות.

שני תיקוני חקיקה הסמיכו ב–1995 את הממשלה להקצות חיילים לשירות במסגרות מחוץ לצבא, מה שנקרא "שירות מוכר", "שתכליתו להשיג יעד ביטחוני־'לאומי'". מכוח תיקונים אלה ומאוחרים יותר מקצה הצבא אלפי חיילים, ובכלל זה גם לשב"ס.

ועדת החוץ והביטחון, שבסמכותה לאשר את הקצאת החיילים, וכן ועדות שמינתה הממשלה, העלו לא אחת סימני שאלה סביב ההיגיון שבהסדר זה מבחינה כלכלית, מקצועית ואף מהותית באשר לתפקידי הצבא. הביקורת היא על כך שחוק שירות הביטחון, שמכוחו נגזר שירות החובה, לא נועד להפוך את הצבא לחברת כוח אדם המקצה עובדים זולים, מעצם גיוסם בכפייה, למטרות שאינן צבאיות טהורות. העיקרון העומד מאחורי גיוס חובה הוא הסמכות של הממשלה להחליט מי יסכן את חייו ומי יבצע משימות התומכות במישרין באלה המסכנים את חייהם, ולא להשאיר החלטה זו לבחירה חופשית של הפרט וגם לא לחסדי כוחות שוק העבודה.

הכנסת והממשלה הפרו עיקרון זה ברגל גסה כאשר איפשרו העסקת חיילים ככוח אדם זול במשימות שיטור וכליאה, אך גם במשימות אזרחיות אחרות, כתחליף למימון תקנים בכסף מלא. הן הוסיפו חטא על פשע כאשר לפני כשנה יד אחת אישרה לא לקצר את שירות החובה, חרף עודפי כוח אדם בצבא, והיד השנייה אישרה את המשך הקצאת חיילים לארגונים מחוץ לצבא.

לכן לא די בכך שהמחוקק יטיל הגבלות על הקצאת חיילים למשימות אלה או יקבע כללים לפיקוח על שירותם לבל יקרה המקרה של החיילות שהוצבו בשב"ס. זה הזמן לבדק בית מקיף, ולהחזרת גיוס החובה לתכליתו המקורית.

זה הזמן לסיים עם הפארסה הזאת שמחייבת אנשים לעבודות כפיה כאשר חלק מהאוכלוסיה יבזבז שלוש שנים מהחיים שלהם, חלק שנתיים, חלק שנה ו-8 חודשים וחלק פטורים, על פי חוק הזוי שלעולם לא מובן איך עבר בג"ץ.