בכל הקשור למעצרים מינהליים — אחד ההליכים השלטוניים הדורסניים ביותר — אי אפשר לסמוך על בג"ץ, שמתחילת השנה לא היה מקרה שבו קיבל עתירה לביטול צו מעצר מינהלי. באגודה לזכויות האזרח לא מצליחים להיזכר באף מקרה כזה — בשנה האחרונה ובכלל.

העובדה שבג"ץ משמש כחותמת גומי של השב"כ וצבא ישראל בכל הנוגע למעצרים מינהליים מדאיגה במיוחד, לנוכח השימוש הסיטוני שישראל עושה בכלי דרקוני זה. מספר העצירים המוחזקים בכלא הישראלי ללא משפט הגיע באחרונה ל–723, הגבוה ביותר מאז 2008. 11 מהעצירים הם פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית, והיתר פלסטינים. איש מהם אינו יהודי.

נגד העצירים המינהליים לא הוגש כתב אישום — ההליך מוגדר כמעצר מניעתי. לא מתקיים הליך הוכחות בעניינם בבית המשפט ועורכי דינם אינם נחשפים לראיות נגדם מלבד תקציר של כמה משפטים, המציג את החשדות. המעצר המינהלי מוכר אמנם על ידי החוק הבינלאומי, אבל כצעד שיש לעשות בו שימוש מצומצם, במקרים שבהם נשקפת סכנה לשלום הציבור ואין כל דרך אחרת למונעה. ישראל, לעומת זאת, אינה יודעת די.

למרבה הדאגה, ישראל חופשייה להמשיך בשלה, כי הציבור אדיש לנושא לחלוטין. הנחת המוצא הרווחת היא שאם פלסטיני נעצר הוא לבטח אשם. לא יהודי, לא מעניין.

באחרונה דחה בג"ץ את העתירה לשחרור העציר המינהלי השובת רעב, חליל עוואודה, אף שהוא מאושפז בבית חולים ומצבו הבריאותי קשה. עוואודה פתח בשביתת רעב במארס (עם הפסקה ביוני בעקבות הבטחת שווא שאם יאכל ישוחרר ממעצר). שופטי בג"ץ דפנה ברק־ארז, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין לא מצאו סיבה להתערב, כי פיקוד המרכז הקפיא את צו המעצר המינהלי כל עוד העציר מאושפז. זהו הסבר מגוחך, שכן לפי הצו, אם עוואודה יעזוב את בית החולים מעצרו ישוב להיות בתוקף.

ברמה העקרונית לשופטים אין בעיה עם העובדה שעוואודה עצור מינהלית מאז דצמבר. אחרי עיון בחומר חסוי הם סבורים, כי מבחינת התשתית העובדתית קיימת הצדקה "מוצקה ואיתנה" למעצרו. זו קביעה תמוהה. אם כזוהי התשתית העובדתית, מדוע אחרי 9 חודשי מעצר לא מגישים כתב אישום, מעמידים אותו למשפט, מוכיחים את אשמתו וגוזרים את דינו לכלא?

אסור להסכין עם השימוש הסיטוני בכלי הדרקוני הזה. אם לישראל יש ראיות נגד עצירים מינהליים, אדרבה, עליה להגיש כתבי אישום ולהעמידם למשפט. אם אין לה ראיות — עליה לשחררם לאלתר.