נאומו של ראש הממשלה של ישראל, יאיר לפיד, בעצרת הכללית של האו"ם, לא נשא בשורה. האמירה הכי מחייבת שלו היתה ש"הסכם עם הפלסטינים, המבוסס על שתי מדינות לשני העמים — הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל, לכלכלה הישראלית ולעתיד ילדינו".

זו אמירה נכונה, שחשוב לזכור. אבל אין זו הפעם הראשונה שהיא נשמעה מעל במת האו"ם. גם ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, השמיע אותה אף שלא נקף אצבע לטובת פתרון זה.

לפיד הוא ראש ממשלה זמני, בשלטון ימני, שנואם בעיצומה של מערכת בחירות חמישית על רקע משבר פוליטי עמוק ופריחת הכהניזם. לכן מראש לא היה למה לצפות מעבר להצהרת כוונות כללית. ובכל זאת, אפילו בתנאים שנעדרים לכאורה את היכולת ללוות את המלים בקריאה למשא ומתן מדיני, ראוי להתעכב על כך שהנאום היה נטול נמען. מי שציפה לשמוע הושטת יד לנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, נחל אכזבה.

"הניחו את כלי הנשק ולא יהיו הגבלות", אמר, כאילו שהרשות הפלסטינית לא זנחה את המאבק האלים. "החזירו הביתה את ילדינו, השבויים, ונבנה יחד את הכלכלה שלכם. נוכל לבנות יחד את העתיד שלכם, בעזה וגם בגדה המערבית".

מי שלא בקי בסכסוך יכול היה להתרשם מדבריו של לפיד שהסכסוך נוגע לרצועת עזה בלבד, שאין רשות פלסטינית, אין שיתוף פעולה ביטחוני והנציגים של העם הפלסטיני הם תנועות חמאס והג'יהאד האיסלאמי.

לפיד נשא את נאום ה"מחויבות ל (שתי מדינות/מו"מ)" כמו ביבי - והבהיר שאין שום כוונה לשנות דבר (גם כמו ביבי). וזה הסיכוי שלו לנצח. מצביעים שרואים שאפשר להמשיך את אותה מדיניות בדיוק, אבל בלי ביבי.

גם בנוגע לגרעין האיראני לפיד אינו מציע בשורה שונה מנתניהו. הוא טען כי "הדרך היחידה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני היא להציב בפניה איום צבאי אמין על השולחן, ואז — ורק אז — לקיים עמה משא ומתן על הסכם ארוך וחזק יותר".

ראש הממשלה החליפי של ישראל שבר את תענית הדיבור שלו, כדי לתקוף את כוונתו של לפיד להכריז על תמיכתו בקידום פתרון שתי המדינות. נפתלי בנט יכול להירגע. לפיד לא פגע במחויבותה של ממשלת השינוי לאי־שינוי.