החלטת ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט בשבוע שעבר להטיל וטו בדיעבד על הצטרפות ישראל לתוכנית "קריאייטיב יורופ" היא מכה קשה, נקמנית ומיותרת לעולם התרבות.

מדובר במיזם הדגל של האיחוד האירופי — מאות מיליוני דולרים המיועדים להשקעה בשיתופי פעולה בתחומי תרבות, שעל ההצטרפות העקרונית אליה החליטה הממשלה בראשות בנט ביוני. חתימה על ההסכם היתה מאפשרת למוסדות התרבות המקומיים להתחרות על כספי מענקים אירופיים וליצור קשרים עם אמנים ומוסדות תרבות זרים. ממש אוויר לנשימה לתעשיית התרבות המקומית, בעיקר אחרי משבר הקורונה.

אלא שאליה וקוץ בה. החוזה בין ישראל לאיחוד האירופי כולל החרגה של השטחים הכבושים, בדיוק כמו כל התוכניות האירופיות שישראל הצטרפה אליהן בעבר; משמע הוא כולל סעיף שיאסור השקעת תקציבים בהתנחלויות, במזרח עיר הקודש וברמת הגולן. בניגוד לישראל, האיחוד האירופי לא מחק את הקו הירוק: כסף לתרבות ישראלית — כן; כסף לתרבות בשטח כבוש — לא.

לא מדובר בסעיף חבוי שבנט גילה. כראש ממשלה לבנט לא היתה התנגדות להצטרפות ישראל לתוכנית חרף החרגת השטחים הכבושים. הממשלה בראשותו אישרה באופן עקרוני פה אחד את ההצטרפות לתוכנית ואף הסמיכה את שר התרבות חילי טרופר לגבש מנגנון פיצוי למוסדות התרבות מעבר לקו הירוק שיוחרגו מתמיכת התוכנית בשל מיקומם. לא זו אף זו, בנט הסכים להחריג את ההתנחלויות בתוכנית מקבילה של האיחוד בשם "הורייזון", שמעניקה תקציבי עתק למדענים בתחום הטכנולוגיה.

אם כך מדוע חזר בו בנט מתמיכתו בהצטרפות ישראל למיזם כה חשוב? בנט מסר כי מנע את ההצטרפות לתוכנית כי לדעתו ממשלת מעבר צריכה להימנע ממהלכים משמעותיים שנויים במחלוקת, בוודאי אם הם אינם דחופים. במלים אחרות, מדובר בנקמה אישית. זו דרכו של בנט "להחזיר" לראש הממשלה יאיר לפיד על תמיכתו הפומבית בפתרון שתי המדינות מעל במת האו"ם, שנתפשה בעיניו כחריגה ממה שקואליציית השינוי הסכימה על אודותיו.

מדובר בצעד ציני להחריד של בנט, בניגוד גמור לפוליטיקת השינוי שהוביל. לבנט אין שום בעיה עם הסכמים המחריגים את ההתנחלויות באופן כללי, ולא עם הצטרפות ישראל לתוכנית הספציפית, שכאמור הוא היה בעדה לפני שלושה חודשים. הוא פשוט התעצבן על לפיד וכעת עולם התרבות ישלם את המחיר.