עשרות אלפי אזרחים בדואים בעלי זכות הצבעה אינם יכולים לממש את זכותם הדמוקרטית, כי הקלפי פשוט רחוקה מדי. המסר שישראל שולחת לבדואים ברור: מצדנו אל תצביעו. אין לבטל את הבעיה כעניין טכני גרידא. שישאל את עצמו כל ישראלי אם היה מצביע לו היה נדרש ללכת כמה עשרות קילומטרים לשם כך.

לפי נתוני משרד הפנים של ישראל כ–82 אלף בדואים מתגוררים ביישובים לא מוכרים. בהיעדר רישום מדויק של מקום מגוריהם, החלוקה שלהם לקלפיות נעשית ללא התחשבות גיאוגרפית. הם נשלחים להצביע בקלפיות נפרדות המכונות "קלפיות שבטיות". התוצאה העגומה היא שהתושבים הבדואים המעוניינים להצביע בבחירות נאלצים להצביע בקלפי שמרוחקת עד 65 קילומטר ממקום מגוריהם.

כך, למשל, בדואי שגר ביישוב הלא מוכר עבדה ייאלץ ללכת כ-30 קילומטרים (לכל כיוון) לכפר המוכר הקרוב ביותר, ביר הדאג'. זה עוד כלום לעומת תושב הכפר עבדה הסמוך לשדה בוקר, שייאלץ לגמוע מרחק של 55 ק"מ, כדי להצביע בשגב שלום שליד באר שבע. רבים מהקילומטרים הללו עוברים בדרכים לא סלולות. מאמצי ישראל להדיר את הבדואים מהקלפי נוחלים הצלחה: שיעורי ההצבעה בכפרים הבדואיים נמוכים ביחס לשיעור הארצי ונעים בין 27.6% ל–42.6%.

בשבוע שעבר דחתה ועדת הבחירות המרכזית עתירה להוספת קלפיות במרכזי שירות ומבני ציבור בכפרים הלא מוכרים בנגב. בהחלטתו הסביר יו"ר הוועדה, שופט העליון יצחק עמית, כי לא ניתן להוסיף קלפיות, משום שלישראל אין נתונים מדויקים לגבי מקום מגוריהם של תושבי הכפרים, שאינם רשומים במרשם האוכלוסין.

לפי עמית, הצבעה בקלפי "אקראית" מתאפשרת רק במעטפות כפולות, אך ועדת הבחירות לא מוסמכת לאפשר הצבעה מסוג זה למי שלא צוין מפורשת בחוק, כי הוא רשאי להצביע בדרך זו. מדובר בסיבוך ביורוקרטי מכוון. כישראל מעוניינת להנגיש קלפיות ליהודים היא עושה זאת ללא קושי: למשל, קולות הימאים, החיילים, המאושפזים בבתי חולים והאסירים. רק כשמדובר בבדואים היא אובדת עצות וטכנולוגיות.

השופט עמית הוסיף, כי בכוונתו לבקש מיו"ר הוועדה האזורית באר שבע לבחון אם ניתן לסייע בהסעות ממרכזי אוכלוסייה אל הקלפיות. יש לקוות שהדבר יתממש באמת. כך או אחרת, על ישראל להציב קלפיות קרובות ולאפשר הצבעה ב"מעטפות כפולות". פגיעה ביכולתם של אזרחים לממש את זכותם להצביע היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה.