העימות האלים בין כוחות צבא ישראל לפלסטינים במחנה הפליטים ג'נין, שבו נרצחו ארבעה פלסטינים, הוא אולי האירוע הקשה ביותר שנרשם בעת האחרונה, אבל אין לראות בו אירוע חריג. בשנה האחרונה התפתחה בגדה מציאות צבאית קשה: עשרות פלסטינים נרצחו, מאות נעצרו ומספר ההתראות לפיגועים זינק.

אפשר לייחס חלק מן ההתפתחויות הללו לשגרה שבה צבא ישראל פורץ לבתיהם של פלסטינים לצורך משימות שוליות, לעימותים הבלתי נשלטים בין מתנחלים לפלסטינים ולהימנעותם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים מנקיטת יד חזקה. אולם הראייה הצרה הזאת מתעלמת מגורמי היסוד שמניעים את ההתקוממות הפלסטינית: הרחבת ההתנחלויות, הפקעת שטחים, הצבת מאות מחסומים, פגיעה חמורה בזכויות אדם ובעיקר, ריסוק שיטתי של כל יוזמה למו"מ מדיני. ישראל הניחה שתוכל לכפות על הרשות הפלסטינית לפעול נגד פעילי התקוממות וארגוניהם, בשעה שהיא עצמה מתנערת מקיום חלקה בהסכמים שחתמה עם הרשות.

מול התגברות האלימות מוצעים פתרונות טקטיים בעיקרם, כמו הפחתת היקף הפעילות של צבא ישראל בגדה המערבית, או מבצעים נקודתיים, אמצעי לחימה מתוחכמים כמו מל"טים או מתקני ירי של תחמושת נגד מפגינים שיופעלו מרחוק, ולבסוף גם מבצע צבאי נרחב. רעיונות אלה מוכיחים שישראל הגיעה למסקנה שאין תוחלת לשיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, ומשכה ידיה מכל ניסיון לחדש את הדיאלוג עמה.

הנחות עבודה הללו אינן תלושות מהמציאות, אבל גם אינן מחויבות המציאות. מי שדוחף למבצע צבאי בג'נין, אינו יכול להבטיח שמבצע כזה לא יקים את הגדה המערבית ועזה על רגליהן. מי שדוחף את הרשות להתמוטטות אינו ערוך לנהל את השטחים הכבושים בלעדיה, ומי שנאחז בהעדר היתכנות פוליטית כדי לברוח ממו"מ ימצא עצמו מול מציאות צבאית שתכתיב את ההכרעות הפוליטיות במקום להיפך. הכיבוש מראה סימנים של אובדן שליטה, וגם אם הבחירות קרובות ראש הממשלה מחויב לבלום את השעטה הצבאית, ולא להניח לישראל להידרדר למערכה שאת תוצאותיה אין לדעת.