בנימין נתניהו, הציע באחרונה את "השילוש הקדוש" שלו להבטחת עתידה של ישראל, כמו גם "שלום ופיוס" עם העולם הערבי: "עוצמה כלכלית, צבאית ומדינית".

אלא שהאיום הרציני ביותר על ישראל כמגשימת המפעל הציוני זוכה להתעלמות מצד נתניהו במקרה הטוב ולסילוף במקרה הרע. בעצם הימים האלה הישראלים למדים כי אין די ב"עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית" כדי להכניע עם הנאבק נגד כיבוש זר, גזל אדמות, סיפוח דוהר ורמיסת זכויות אדם.

כמו כן, "משולש הברזל", המדומה כמובן, של נתניהו אינו מתמודד עם המציאות הדמוגרפית והפוליטית בין הים לירדן, שהופכת את ישראל, הלכה למעשה, לישות אפרטהייד.

הטוען מחדש לכתר ראשות הממשלה מציג את הצד הפלסטיני כמכשול לשלום וכמפר הסכמים סדרתי. בניתוחיו נתניהו "שכח" לציין, שממשלה שהוא נמנה עם בכיריה אישרה בשנת 2003 את "מפת הדרכים", שכללה התחייבות לפרק את כל המאחזים שהוקמו מאז מארס 2001 ולהקפיא כליל את מפעל ההתנחלויות (לרבות גידול טבעי).

בתקופת שלטונו של נתניהו נוספו בגדה המערבית כ–50 מאחזים חדשים ומספר המתנחלים עלה ב–50% (מ–300 אלף ליותר מ–450 אלף). נתניהו טוען כי הפלסטינים לא רק מתנגדים לשלום עם ישראל וחפצים בחיסולה, אלא שהם "הטילו וטו" על כל התקדמות נוספת לשלום עם מדינה ערבית. זהו שקר. נתניהו מתעלם מתמיכתם המתמדת של אש"ף והרשות הפלסטינית ביוזמת השלום הערבית, המבוססת על נורמליזציה ביחסים עם מדינות ערב בתמורה לנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים. היוזמה ממתינה יותר משני עשורים לתגובה ישראלית.

נתניהו מציע להמתין לשלום עד אשר מדינות ערב "יבודדו את סרבנות הפלסטינים" ויגרמו להם להכיר ב"מדינת לאום יהודית" — לדידו התנאי ההכרחי לסיום הסכסוך אתם. זהו תנאי שנועד להכשיל מראש את המו"מ, ואמנם, כפי שנתניהו נוכח כבר לדעת, התנאי הזה — שלא הוצג לפני שום מדינה ערבית — הוא גזירה שאף הנהגה פלסטינית לא יכולה לעמוד בה. הדרך לשלום אינה עוקפת את רמאללה, כפי שטוען נתניהו. מי שמבקש לעקוף את רמאללה ולהסתיר מפני הפלסטינים כל שארית של אופק מדיני, מוביל את ישראל לקיר ברזל ללא מוצא. לא ביטחוני, לא מדיני, לא כלכלי ולא דמוקרטי.