בג"ץ רשם באחרונה את אחד משיאי השפל המביכים בתולדותיו. בית המשפט דחה את העתירה לשחרורו של העציר המינהלי שובת הרעב, חליל עוואודה. עוואודה היה כבר אז שכיב מרע. משקל גופו ירד ל–38 ק"ג, הוא הלך והתעוור והכרתו היתה מעורפלת. שביתת הרעב שלו היתה אז ביומה ה–172.

השופטים דפנה ברק־ארז, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין כתבו בהחלטתם, כי לאחר שעיינו בחומר החסוי שהוגש להם, הגיעו למסקנה שקיימת הצדקה "מוצקת ואיתנה" להמשך מעצרו המינהלי של עוואודה.

חלף כשבוע, מצבו של עוואודה הידרדר עוד יותר ושוב הוגשה עתירה לבג"ץ, עקב סכנת החיים המיידית שריחפה מעליו. השופטת ענת ברון קבעה שלא חל שינוי נסיבות מהותי שמצדיק את התערבות בית המשפט, לאור העובדה שפסק הדין הקודם ניתן רק כשבוע קודם לכן. במילים אחרות, בג"ץ החליט שאסור לשחרר את השכיב מרע, בגלל הסכנה האורבת ממנו.

לא חלפו אלא 24 שעות, וראו זה פלא: שב"כ הסכים לשחרר את העציר בתום תקופת המעצר הנוכחית !.

שופטי בג"ץ צריכים עכשיו להליט את פניהם בבושה. אם עוד היה צורך להוכיח שבנושאי הכיבוש בית המשפט אינו אלא חותמת גומי חלולה, גוף שמציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ, המקרה הזה הוא ההוכחה החותכת לכך. ביום הראשון עוואודה עוד היה מסוכן, ביום שאחרי כבר לא, והכל באישור בג"ץ שכמו במקרים רבים אחרים הולך שולל בידי שב"כ.

תפקידו של בג"ץ לפקח ולרסן את שב"כ, לא להפוך למשרתו הנרצע. בית המשפט הראה שהוא מועל בתפקיד החשוב הזה, ואף שם עצמו לצחוק.

מדעי הטבע לומדים שריקבון מתפשט לכל כיוון, וברור לכל מי שהתעמק גם במדעי-המדינה והיסטוריה - שלא יתכן שהריקבון שפשה בזרוע המחוקקת ובזרוע המבצעת בישראל, לא התפשט לזרוע השופטת, מה עוד שחברי הזרוע השופטת אינם נושאי-מישרה על בסיס מבחנים מקצועיים-אובייקטיביים, אלא הם מינויים-פוליטיים המתמנים בעיקר/רק על סמך "קשרים" עם חברי שתי זרועות השלטון האחרות. נוסיף לכך את חוסר הכפיפות והפיקוח, והמשכורת עד סוף החיים, והמישרה עד גיל הפרישה, כדי להבין את הצורך לשינוי רציני ביותר וזאת על ידי חשיפה והטחת-האמת והביקורת, בקול רם.