העובדה שישראל מודה ש"שירות הביטחון הכללי" (שב"כ) עוקב אחרי עיתונאים צריכה להטריד כל מי שחרד לתפקידה של התקשורת בדמוקרטיה מתפקדת. מטרידה גם העובדה שרק בעקבות עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בדרישה לבטל סעיף בחוק השב"כ (שמחייב חברות סלולר לספק לו מידע על משתמשיה) טרחה ישראל להודות בכך.

מאז אישור חוק השב"כ, לפני עשרים שנה, חברות התקשורת מחויבות לאסוף מידע על משתמשיהן ולהעבירו למאגר שמנהל שב"כ ומכונה "הכלי". הסעיף בחוק השב"כ קובע תנאים לשימוש במידע מתוך "הכלי", אלא שבעתירה שנדונה עתה בבג"ץ טוענת האגודה לזכויות האזרח שהמגבלות על השימוש מאפשרות פגיעה לא מידתית בפרטיות, מעבר לנדרש לצורכי "הביטחון".

בנוסף טוענת האגודה כי החוק אינו מסדיר מנגנון מפורש להגנת בעלי חיסיון מקצועי ובעיקר עיתונאים, כי החלטות ראש שב"כ וראש הממשלה בהתאם לסעיף אינן כפופות לפיקוח שיפוטי וכי אין בחוק מנגנונים מספקים לביקורת.

בתגובתה לעתירה הודתה ישראל שהשב"כ עקב אחר עיתונאים. "בפועל אושרה עריכת מחקר תקשורת בכחמישה־שישה מקרים בשנה בממוצע בעשר השנים האחרונות, ומיעוטם הם עיתונאים", כתבה ישראל כדרך להוכיח שהשימוש בנתוני "הכלי" בנוגע לבעלי חיסיון מקצועי נעשה במשורה. זהו נתון בעייתי ביותר. גם אם מדובר בשני עיתונאים בשנה, במצטבר היו 40 עיתונאים תחת מעקב ב–20 שנות קיומו של המאגר.

מחקר נתוני התקשורת יכול לחשוף בקלות את המקורות העיתונאיים של ידיעה שהביכה את השלטון, אפילו אם היא פורסמה בעבר ואפילו אם העיתונאי והמקור לא שוחחו בטלפון אלא נפגשו כשהם נושאים בתיקם מכשיר טלפון. באמצעות נתוני המאגר יכול שב"כ לדעת לא רק עם מי שוחח העיתונאי, וכמה זמן נמשכה השיחה, אלא גם איפה היה העיתונאי לפי נתוני המיקום.

ישראל טוענת שנוהל פנימי מצמצם את הפגיעה בבעלי חיסיון, אך הנוהל דורש היתר מדרג בכיר בשב"כ, ולא משופט או גוף חיצוני שיודע לערוך את האיזון. הנוהל הוא פנימי וחשאי ואין עליו פיקוח פרלמנטרי. כלומר, אפשר לשנותו בלי שאיש יידע.

פגיעה בחיסיון עיתונאי היא פגיעה בעיתונות. אין להשאיר בידי שב"כ או בידי מנגנון סמוי מעיני הציבור את שיקול הדעת באשר למידתיות הפגיעה. אחרת התוצאה היא החלשת העיתונות ופגיעה ביכולתה למלא את משימתה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. בג"ץ נדרש לאמץ את טענות העותרים לכך שהסכנה לפגיעה בפרטיות ובחופש העיתונות גדולה מדי.