ניכר שהמפלגות החרדיות חוגגות את הצלחתן בבחירות וחשות שיכרון־כוח פוליטי. רק כך אפשר להבין דרישות חסרות תקדים שהן מעלות במשא ומתן הקואליציוני. אף על פי שהדרישות מוצגות כתיקון לגזירות לכאורה שהטילה הממשלה היוצאת, בפועל מטרתן אחת: לבצר את חומות הגטו החרדי ולחזק את האוטונומיה החיה על חשבון כספי המסים של האזרחים העובדים.

התביעה המרכזית היא העלאת הקצבה החודשית לבחורי ישיבות ואברכים. 50 אלף בחורי ישיבות רווקים מקבלים כיום קצבה של 380 שקל בחודש, ו–100 אלף אברכים, רובם בעלי משפחות, מקבלים 680 שקל בחודש. הסיעות החרדיות דרשו — ודרישתם כבר נענתה על ידי בנימין נתניהו — להכפיל כמעט את הקצבה: מ–380 שקל ל–730, ומ–680 שקל ל–1,314 שקל בחודש. הואיל וסך תקציב התמיכה בלומדים חרדים בגירים הוא כ–1.15 מיליארד שקל, משמעות ההעלאה היא תוספת של כמיליארד שקל בשנה.

מלבד קצבאות הלומדים כוללת רשימת הדרישות הגדלה של עשרות אחוזים בתקציבי בתי הספר החרדיים והשוואתם לתקציב שמקבלים בתי הספר הממלכתיים. כל זאת למרות העובדה, שהחרדים מתעקשים על כך שבתי ספר אלה לא ילמדו לימודי ליבה ולא ייבחנו או יהיו תחת פיקוח. משמעות דרישה זו היא ביטול אחד התמריצים היחידים להניע את החרדים ללמוד לימודי ליבה, וכך להשתלב בשוק העבודה.

לצד זאת המפלגות אף דורשות להשוות את שכר המורים החרדים לשכר שנקבע ברפורמת "אופק חדש". כלומר, הכפלת שכר המורים החרדים לכ–14 אלף שקל בחודש אף על פי שרבים ממורים אלה אינם עומדים בתנאי הבסיסי ביותר של תואר אקדמי ואינם מצייתים ליתר הוראות הרפורמה בנוגע להשתלמויות, שעות עבודה ועוד.

שלוש דרישות אלו נועדו להבטיח לחרדים להמשיך לקיים מערכת חינוך בדלנית, שאינה מקדמת השתלבות בשוק העבודה. נראה, שמטרתה הפוכה בתכלית: להשאיר כמה שיותר גברים חרדים מחוץ לשוק העבודה, לטובת המשך לימודי תורה בישיבה.

נתניהו מבין היטב את הנזק שבהיענות לדרישות אלה. הוא יודע שיש בכך מתן תמריץ לאלפי אנשים לא ללמוד, לא לעבוד ולחיות על חשבון אחרים. נתניהו גם יודע, שלאורך זמן, ובשל העובדה שהציבור החרדי צפוי להיות שליש מהאוכלוסייה עד שנת 2065, ייאלצו שני השלישים האחרים להמשיך לממן איוולת זו. אבל אצל נתניהו, כרגיל, הישרדותו הפוליטית קודמת תמיד לרווחתם של שאר האזרחים.