מאות הישראלים שהתפרעו ביום שבת 19 בנובמבר באל חליל עשו זאת בידיעה ברורה שהם בעלי הבית ושעכשיו הוא "זמן בן גביר". 32 אלף יהודים הגיעו לעיר במטרה לציין בתפילות את פרשת "חיי שרה".

המשטרה הודיעה, שהיא נערכה לאירוע בעוד מועד. במקום ש"העליונות היהודית" בו מעוגנת צבאית ("שליטה ביטחונית ישראלית מלאה") יש להיערכות כוחות ישראל משמעות אחת: לפנות את העיר מפלסטינים כדי לאפשר לאדונים היהודים לצעוד ברחובותיה. אמנם הצבא של ישראל חסם את אזור השוק ודרש מבעלי חנויות לסגור אותן. אלא שהיהודים לא הסתפקו בתפילה. הצועדים תועדו קוראים "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה", הכו ויידו אבנים.

תושבים פלסטינים דיווחו על פצועים, בהם נערה בת 17 שנפצעה בפניה מאבן ופונתה לבית החולים, ועל נזק שנגרם לבתים ולרכוש. "אין בית אחד בתל רומיידה שלא הותקף. מה שקרה היום היה לא נורמלי", אמר תושב השכונה הסמוכה. "בן 15 הותקף עם אבן בפנים והאף שלו נשבר, אנשים רוססו בגז פלפל, יש לי שכן ששברו את הדלת שלו ונכנסו לו הביתה", הוסיף.

כל זה היה בוודאי עובר מתחת לרדאר הציבורי, אלמלא היתה אחת הפצועות חיילת ישראלית, שהותקפה במקל בידי אחד הצועדים. הציבור הישראלי הרי פיתח אדישות מוחלטת להתרת הדם של הפלסטינים, הפקרת בתיהם ורכושם ורמיסת הכבוד של מי שחיים תחת שליטתם הצבאית.

בשל תקיפת החיילת לכדו האירועים את תשומת הלב הציבורית ואף עוררו תגובות רשמיות. אביב כוכבי, אמר, שמדובר ב"התנהגות עבריינית מבישה ומחפירה".

יאיר לפיד, טען כי "תקיפת חיילת היא חרפה לאומית". בני גנץ, גינה את ההתפרעויות, אבל הטיל את האחריות על קיצונים ("אני בטוח שנמצה את הדין עם הפורעים, שאינם מייצגים את ההתיישבות"), אמר.

האמת המרה היא, שלא ללפיד, לא לגנץ ולא לכוכבי אין הכוח הציבורי הדרוש כדי לשלוט באנרגיה שהתפרצה באל חליל. זאת ועוד, הממשלה של נתניהו לא זו בלבד שאינה מעוניינת לבלום את האנרגיה המסוכנת הזאת, אלא היא אף רוכבת עליה. אירועי אל חליל מסמלים את רוח הזמן. מהבחינה הזאת אפשר וצריך לראות באירועים את הקדימון למה שצפוי להתרחש בישראל ובשטחים הכבושים תחת השלטון של בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' והקיצוני איתמר בן גביר.