עשרות מתנחלים וחיילים חגגו את חג "הפורים" בעיירה חווארה. בשביל המתנחלים, אין מקום טוב מחווארה כדי לציין בו את החג, שכבר נחרט בזיכרון בתור מוֹעֵד מוּעָד לפורענות רצחנית, לאחר שלפני 29 שנים התחולל בו הטבח באלחרם אלאבראהימי (מערת המכפלה).

העימותים היו צפויים. אפילו לא היה צריך מודיעין משובח בשביל להבין שהפורעים יבקשו לנצל את החג כדי להשלים את מלאכת ההרס, הפגיעה וההרג שחוללו לפני שבוע מהחג המדובר.

ואכן, חיילי צבא ישראל היו שם, ולרגע היה נדמה שהלקח נלמד, ושהמסקנות מאירועי חווארה יושמו, המתנחלים ייבלמו, ההתפרעות תיעצר והתושבים הפלסטינים יוכלו לחוש בטוחים. אלא שדבר מכל אלה לא קרה. הבריונים עשו בעיירה כבתוך שלהם, ניפצו חלונות והכו תושבים — ולא זו בלבד, אלא שהם זכו לתמיכתם ולסיועם של החיילים, ואלה פצחו עמם בשירים ובריקודים כראוי למסיבת פורים עליזה.

לא ייתכן כל הסבר להתנהלותם הנואלת של החיילים. תגובתו הרופסת של צבא ישראל, שלפיה "התנהלותם של החיילים אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מחיילים בפעילות מבצעית", אינה אלא הוספת חטא על פשע. אחרי הכישלון המהדהד של כוחות ישראל במניעת התבערה שהתחוללה לפני כן, ועל רקע ההתבטאויות החולניות מפי שר האוצר והשר הממונה על המתנחלים בשטחים הפלסטינים הכבושים, הקיצוני, בצלאל סמוטריץ' — שקרא למחוק את חווארה והגדיר את פעולת המתנחלים "פשיעה לאומנית", ולא טרור — ספק אם ברור לחיילי צבא ישראל צריך לעשות. האם עליהם לעשות מה שצריך, או שמא רוחו של המפקד סמוטריץ' היא שצריכה להנחותם בפעילותם?

אירועי חווארה, שנהפכו לסדרת אירועים, אינם קטטה מקומית "סתמית" בין מתנחלים לפלסטינים, מן הזן שכמותו יש מאות בשנה. התגובה הנסערת של הממשל בוושינגטון, חסרת תקדים בחריפותה, היא סימן מובהק לאיום המדיני והביטחוני שאירועים כאלה מציבים לפני ישראל. אל מול האיום הזה אין לבנימין נתניהו כל מענה. הגינוי הרפה שהשמיע לפרעות בחווארה אינו הולם כלל את גודל הסכנה. הוא לא ירתיע את המתנחלים ואין בו כדי לשכנע את החיילים ששיתוף פעולה עם המתנחלים במעשי נבלה אינו מקובל.

הרמטכ"ל הרצי הלוי ויואב גלנט מוכרחים להבין שהמערכה בישראל אינה נגד טרוריסטים יהודים בלבד, אלא גם מול שרי ממשלה שנותנים חסות ותמיכה לפושעים.