ראשי הסיעות היהודיות באופוזיציה אינם מחמיצים הזדמנות לחזור פעם אחר פעם על טעותם, ולדבוק שוב בקו הבדלני שעשוי להשאיר אותם באופוזיציה לעד. לפני השעיית נתניהו לחקיקה המשפטית, הודיעו ראשי הסיעות האלה כי אם יובאו חוקי ההפיכה המשטרית לקריאה שלישית במליאת הכנסת, הם יחרימו את ההצבעה. מדובר בהכרזה חשובה וראויה בהחלט.

אלא שבהודעה המשותפת שנמסרה מטעם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ויו"ר העבודה מרב מיכאלי, בלטו בחסרונם ראשי חד"ש־תע"ל ורע"ם, שתי המפלגות הפלסטיניות באופוזיציה.

ארבעת ראשי האופוזיציה היהודים הפגינו אחדות והכריזו כי יעשו הכל כדי לעצור את "אוסף החוקים המטורף"; הם הדגישו כי "אחדות הציבור מתחילה בהידברות אמיתית — וכל עוד אין עצירת חקיקה זו אחיזת עיניים". אבל מה שווה האחדות הזאת אם היא קיימת רק בין יהודים לבין עצמם? ואיזה צורה יש למאבק ב"חקיקה המטורפת" אם הוא מדיר משורותיו את הייצוג הפוליטי של הציבור הפלסטיני שההפיכה המשטרית מכוונת נגדו — הציבור הראשון שייפגע ממנה, ובמידה לא קטנה גם יהיה הנפגע העיקרי שלה: האזרחים הפלסטינים.

למרבה האכזבה ראש האופוזיציה לפיד בוחר להסית בדרכו נגד הפלסטינים, במקום להושיט יד כדי לבנות ברית אזרחית חדשה, רחבה מספיק כדי שיצעדו בה יהודים ופלסטינים אלו לצד אלו. כשנשאל מדוע נעדרו ראשי הסיעות הפלסטיניות באופוזיציה מהפגישה המשותפת, השיב לפיד שיו"ר רע"ם מנסור עבאס הוזמן אך לא בא, ושיו"ר חד"ש־תע"ל איימן עודה "עובד עם הליכוד".

אין בתשובתו זו כי אם דמגוגיה המזכירה בסגנונה את שיטותיו של בנימין נתניהו. שלא כלפיד, ליברמן או גנץ, עודה מעולם לא עבד עם נתניהו, ובוודאי אינו "עובד עם הליכוד". סביר להניח שגם אין לו כל כוונה לעבוד עם נתניהו בעתיד, הקרוב או הרחוק. מי שמתיימר לעמוד בראש האופוזיציה, להתנגד לימין של נתניהו ושל בצלאל סמוטריץ' ושל הקיצוני איתמר בן גביר ולהיאבק בשם הדמוקרטיה הליברלית, אינו אמור לאמץ סגנון דיבור נמוך כזה. למעשה מוטלת עליו החובה לכרות ברית עם הציבור הפלסטיני, ולייחד את כל האנרגיות הפוליטיות שלו כדי להעמיד את היסודות לשותפות כנה ואיתנה ולנפץ את חומות הפחד והשנאה.