ארגון בצלם פרסם דו"ח, של חודש מאי 2023 ממנו עולה כי ישראל מנהלת מדיניות של אפליה גם בתחום המים הרי

צריכת המים הממוצעת לנפש ליום בישראל, כולל בהתנחלויות, היא 247 ליטר, פי שלושה מזו של פלסטיני תושב הגדה המערבית המגיעה ל-82.4 ליטר. בקהילות פלסטיניות שאינן מחוברות לרשת המים צריכת המים הממוצעת לנפש היא 26 ליטר לנפש ליום, בדומה לצריכה באזורי אסון.

רק 36% מתושבי הגדה מקבלים מים זורמים מדי יום ורק 47% מתושבי הגדה מקבלים מים זורמים במשך פחות מעשרה ימים בחודש.

92% מתושבי הגדה אוגרים מים במכלים המוצבים על גגות הבתים כדי להתמודד עם המחסור התמידי במים.

 צריכת המים הכוללת של הישראלים עמדה ב-2020 על פי עשרה מזו של הפלסטינים בגדה, למרות שהאוכלוסייה בישראל גדולה רק פי שלושה.

בדו"ח נקבע כי נתונים אלה מצביעים על מצוקת מים קשה בקרב הפלסטינים תושבי הגדה. מצוקה זו אינה גזירת גורל או תופעת טבע שלא ניתן להתמודד איתה, והיא גם אינה חלק מ"משבר מים" אזורי בלתי נמנע. מצוקה זו היא תוצר מכוון של מדיניות ישראלית מפלה ומודעת, הרואה במים מרכיב במנגנון השליטה בפלסטינים.

ישראל מצדיקה את מדיניותה זו בטענה שהיא פועלת על פי הסיכומים שהושגו בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-1995. אלא שהסכם זה אמור היה להיות בתוקף למשך חמש שנים בלבד וההסדרים שנקבעו בו רחוקים מלשקף את צורכיהם העכשוויים של הפלסטינים בגדה ואת המציאות. ראשית, מאז חתימתו גדלה האוכלוסייה בכ-75%, אך כמויות המים שישראל מתירה לפלסטינים לשאוב נותרו כשהיו. כדי להשלים את החסר, נאלצת הרשות הפלסטינית לרכוש מים מחברת מקורות, בעלות גבוהה פי כמה מונים. כמות המים הכוללת שצרכו הפלסטינים בגדה המערבית ב-2020 עמדה על 239 מלמ"ק. 77.1 מלמ"ק מתוכם נקנו מישראל וחולקו לאחר מכן בצורה לא שווה ברחבי הגדה.

שנית, ישראל הפכה בדור האחרון למעצמת מים. השקעות עתק והתפתחויות טכנולוגיות אפשרו את הקמתה של מערכת מים מתקדמת ויעילה, שצפויה לספק את צורכי האוכלוסייה לפחות עד 2050. כתוצאה מכך, הישראלים נהנים מאספקה כמעט בלתי מוגבלת של מים. זה שחרר את ישראל מתלות במשאבי המים הטבעיים והיא מצליחה להפיק יותר מפי שניים מהתפוקת הממוצעת של משאבים אלה וסביר לצפות שישראל תאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה לשאוב כמויות גדולות בהרבה מאלה שנקבעו עבורם בהסכם, מבלי שהדבר יפגע ולו במעט בצריכת המים של הישראלים.