ישראל כמו שאמרנו בתוכנית קודמת, מנהלת מדיניות מפלה כלפי הפלסטינים  גם בתחום המים, כאשר רואה במים מרכיב במנגנון השליטה בפלסטינים.

ישראל טוענת שהיא פועלת על פי הסכם הביניים שנחתם בינה לבין אש"ף ב-1995. היא נתלית בהסכם זה להצדיק את מדיניותה בנושא המים, בטענה שהפלסטינים חתמו עליו אבל בנוגע לפלסטינים הוראות ההסכם אינן מיושמות. הרי הפלסטינים לא מקבלים את תוספות המים שהובטחו ממשאבי המים המשותפים באגן המזרח של אקוויפר ההר. אלא שישראל השתלטה על המוצאים המניבים ביותר שלו. רוב השטח שנותר הוגדר כשטח C, שישראל מגבילה בו את הגישה לפלסטינים.

ארגון בצלם חשף כי ועדת המים המשותפת, שהוקמה מכוח ההסכם, הפכה במהלך השנים לכלי לקידום מטרותיה של ישראל, לאחר שזו רוקנה מתוכן את זכות הוטו של הפלסטינים. היא קבעה שפרויקטים המיועדים לפלסטינים יידונו יחד עם הפרויקטים המיועדים להתנחלויות, כ"עסקת חבילה", וכך חייבה את הפלסטינים לתמוך בפרויקטים המשמשים להרחבתן. היא גם דרשה שכל פרויקט המיועד לפלסטינים ועובר, כולו או חלקו, בשטח C – שאלה הם רוב הפרויקטים הפלסטיניים – יקבל אישור גם מוועדת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, בה אין כל ייצוג לפלסטינים.

הסכם הביניים ייסד לכאורה מנגנון פיקוח שיוויוני, אך זה לא פעל מעולם. לפלסטינים לא ניתנה גישה לשטחים המוניציפליים של ההתנחלויות וההסכם ממילא לא העניק לפלסטינים גישה לפרויקטים בתוך הקו הירוק, על אף שאלה מנצלים את מקורות המים המשותפים.

ישראל פועלת ללא כל מנגנון פיקוח חיצוני ולפלסטינים אין כל יכולת להתמודד עם פגיעה של המתנחלים בבורות המים, במקורות מים או עם חיבורי מים לא מאושרים. לעומת זאת, לישראל יש סמכויות פיקוח על הפלסטינים, שמנצלת אותן, בין השאר, לפגוע במקורות המים של קהילות רועים פלסטיניות.

משטר האפרטהייד הישראלי מקדם ומנציח את העליונות היהודית בשטח שבין הים לירדן.

המדיניות הישראלית ממחישה היטב את תהליכי הדה-הומניזציה העמוקים שעברה החברה הישראלית בכל הנוגע לפלסטינים – תהליכים המאפשרים ניצול של משאב כה בסיסי כמנגנון שליטה וככלי להשגת מטרות פוליטיות, גם כשהמחיר הוא הצמאה מכוונת של מיליוני בני אדם.