שריקות ברוח
פגישתם ה–17 של ברק אובמה ובנימין נתניהו היתה פגישה בין שני כישלונות מהדהדים בתולדות הניסיונות לכונן שלום במזרח התיכון. הצפיות מנתניהו שיפעל לסיום הכיבוש הישראלי ולהשגת הסדר היו נמוכות תמיד, כך שאת עיקר האכזבה ההיסטורית גרף אובמה, שזו היתה פגישתו האחרונה בתפקיד עם ראש ממשלת ישראל.
בפתח פגישתם אמר אובמה לנתניהו כי ארה"ב מודאגת מהמשך הבנייה בהתנחלויות ומעוניינת להבטיח שפתרון שתי המדינות לא יהפוך לבלתי אפשרי.
דבריו של אובמה שיקפו את ההערכה בממשל האמריקאי כי פתרון שתי המדינות נמצא בסכנה ממשית ולהפוך בתקופה הקרובה ללא רלוונטי, בעיקר בשל הבנייה בהתנחלויות והקיפאון המדיני בין הצדדים. האמריקאים סבורים שהמצב בגדה המערבית והמגמות הנוכחיות מובילות למציאות של מדינת אחת דו-לאומית.
כשנבחר, עורר אובמה תקווה גדולה, לא רק בקרב האמריקאים אלא גם בלב הפלסטינים והישראלים, שנקעה נפשם מהקזת הדם ההדדית. כשמונה שנים לאחר מכן, אובמה לא יכול לזקוף לזכותו ולו הישג צנוע אחד בתחום. אולי הוא ייזכר כנשיא גדול לארצו, אבל במזרח התיכון יזכרו אותו כאחד מהכושלים שבנשיאים. נשיא ורוח — וגשם אין.
פגישת שני האישים באה כמה ימים אחרי שנחתם הסכם הסיוע הנדיב לישראל לעשור הקרוב. האיש שחתם על הענקת 38 מיליארד דולר לישראל, לא השכיל לעשות שימוש בסיוע האסטרונומי הזה כדי לקדם את מטרותיו המוצהרות. ערב הפגישה עם נתניהו אמר אובמה בעצרת האו"ם, שהכיבוש הישראלי לא יוכל להימשך לנצח, ביודעו שמדיניות ממשלו, כשל כל קודמיו, היא שמאפשרת את המשך הכיבוש הישראלי, מממנת ומחמשת אותו. זולת הקפאת הבנייה בהתנחלויות לפרק זמן קצרצר, 10 חודשים, לא השכיל אחד הנשיאים המרשימים בתולדות ארה"ב, איש רב יוקרה ועוצמה, להוביל מהלך כלשהו שיוביל לקץ הכיבוש. מנאומיו הרהוטים והיפים נותרו מלים חלולות, שריקה ברוח, ששום מעשה לא נלווה אליהם.
מי שהבטיח "כן, אנחנו יכולים", התגלה בסופן של שתי כהונות כמי שאינו יכול, ואפילו אינו מנסה. זולת שיגור שליח מיוחד שכשל ושר חוץ שכשל גם הוא, אובמה מצטייר כמי שמשך ידו מפתרון הסכסוך. זוהי טעותו הגורלית. ארה"ב נושאת באחריות כבדה להמשך הסכסוך, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להינתק ממנו ולהותיר את הצדדים לדמם. הסכסוך ימשיך לרדוף את ארה"ב. אובמה יודע זאת, ובכל זאת הוא נראה כמי שהרים ידיים.
