טירוף מערכות
מערכת הבחירות בישראל התחילה. עוד אחת. והציבור מוטרד. והציבור מודאג. אנשים מיואשים, טרוטי עיניים, מסתובבים ברחובות ושואלים מה יהיה. חלקם הופכים לאפאתיים. ללא אכפתיים.
הם רוצים שיתקיימו בחירות פעם בארבע שנים, עם קצת תעמולה ושלטי חוצות, כשהמפלגות מתכתשות והפוליטיקאים "קונים ומוכרים" שלושה חודשים, ואז מנצחים או מפסידים. ממשלה לארבע שנים עם תקציב, סדרי עדיפויות שיש מי שאוהב יותר ומי שפחות. ככה נראית דמוקרטיה: רוב, מיעוט, זכויות גם למיעוט כמובן. מקבלים את ההכרעה. אבל שלוש מערכות בחירות בשנה? ואולי על סף סיבוב רביעי, מי יודע?
ישראל נכנסת ל-2020 ללא תקציב מדינה ועם משרדי ממשלה שפועלים לפי תקציב של 1/12, ובפועל לא יהיו תקציבים לפעילות. ישראל תתנהל כפי שצריך. תישאר ברמת הכותרות והסיסמאות, וכך לאורך כמעט שנה שלמה, במקרה הטוב. וכל זאת כשישראל נמצאת היום בפני אחד האתגרים המסוכנים והמורכבים בתולדותיה מבחינה ביטחונית. גם מהצד הכלכלי האתגרים אינם פשוטים, עם גירעון עצום וללא תקציב מדינה. שלוש מערכות בחירות בשנה הן טירוף מערכות. וכך שואלים הכל: מה יהיה? ומי יודע? ומי יידע? היש מי שיודע?
מפת המפלגות כפי שנסגרה לקראת הבחירות נראית דומה יותר ויותר לארה"ב: שתי מפלגות גדולות - רפובליקנית ודמוקרטית. בישראל דומה, אבל בבלוקים. בגושים. בנימין נתניהו מעורב עד מעבר לצווארו במתרחש במפלגות שמימין לליכוד, כמי שרואה את עצמו כמנהיג ה"רפובליקנים"- גוש הימין, אשר מנסה ללכד תחת המטרייה שלו את כל מי שרק ניתן, כולל עריקים מכחול לבן.
מעורב? לא סתם מעורב. לוחץ. מכניס ידיו עמוק פנימה עד כדי כך שפנה לרב הישיש חיים דרוקמן והציע לו לעמוד בראש... הבית היהודי. אי אפשר היה לצפות שיציע לו או למישהו אחר לעמוד בראש הליכוד. הרי אפילו התמודדותו הלגיטימית והמכובדת של סער זכתה לקיתונות של הכפשות. הליכוד רשום על שמו.
ועוד. נתניהו איים על נפתלי בנט שאם לא יתאחד עם כל מפלגות הימין למפלגה אחת יפטרו מתפקיד שר הביטחון, כשבמרכז הדיון הוא לוחץ על בנט להסכים לקבל את איתמר בן גביר שבסלון ביתו תלויה תמונתו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין. בן גביר הודיע שיסיר, אך בנט לא התרצה.
אז פלא שלציבור נמאס? התחושה היא שבכל יום יורדים עוד מדרגה נמוך יותר. תמיד נדמה שזה השפל, ואז מתברר שעוד שפל לפנים.
