פתח הנבוכים
אין יותר שילוב של קולות כמו בפוליטיקה הישראלית, ניתן לומר שהפניית העורף לעולם של "אנחנו" לטובת העצמת היחיד ומימוש העצמי כחזות הכל, מאפיינת במידה רבה את החברה הישראלית. עובדה היא, כאשר אין יכולת להכיל קולות מעבר לעצמך – החברה בבעיה.
בפוליטיקה הישראלית אין רצון להכיל את האחר, אין נכונות להקשיב לעמדות שונות לטובת העשרה הדדית. האחר לא רק טועה – הוא אויב. מגמה זו מביאה לפתח הישראלים שיח חירשים, וכך קמו רסיסי מפלגות. הפארסה שהתגלתה בשבוע האחרון בקרב הציונות הדתית שיקפה זאת יותר מכל.
לכאורה המגמה השתנתה. מימין ומשמאל קמו צירופים ומיזוגים, פוליטיקאים ויתרו על האגו במהלך שאינו מובן מאליו.הגושים בסקרים מסתדרים מספרית, ועל פניו ניתן לבחור סלוגן ולרוץ הלאה. הבעיה היא שהציבור לא ממהר לקנות את סחורת המיזוג. התחושה היא שמדובר בנישואים ללא אהבה, שמטבע הדברים לא מחזיקים מעמד יותר מדי זמן. קשה לרתום אזרחים לפוליטיקה נטולת ערכים ורעיונות המושכים את הלב. הציבור רואה גם את היום שלמחרת הבחירות.
האיחוד המאולץ שנעשה בימין הדתי מעיד על כך יותר מכל. האם אחוז החסימה הוא מטרה שמקדשת את כל האמצעים? אמנם בשדה המדיני יש מכנה משותף רחב בין פלגי הציונות הדתית, אך בשל השינויים בחברה הישראלית תחום זה פחות רלוונטי, ועולה התהייה על ההבדל המהותי בין הזרם הדתי-ליברלי לבין זה החרד''לי, שכן עיקר הוויכוח היום הוא על שאלות חברתיות ותרבותיות.
כדי להחזיר את האמון בפוליטיקאים הדתיים יש להתמודד עם סוגיות הליבה שמעסיקות ציבור זה ולהשמיע מה משותף בין הזרמים השונים בנושאים כמו מעמד האישה בחברה, יחס לקהילת הלהט''ב, שילוב עולם התורה עם התרבות הכללית ועוד. עד אז יהיה קשה לשכנע את הציבור שאכן קמה מפלגה מאוחדת העוסקת בשקלול הערכים והעמדות השונים.
למבוא הנבוכים הזה יכולה כחול לבן להיכנס, אך לשם כך הם צריכים לשנות גישה ולהפסיק לעמעם מסרים אלא להביע עמדות בקול צלול ורם. כחול לבן לא יכולה להחריש מול הנושאים שהם בליבת הוויכוח בחברה הישראלית. הם צריכים לגבש את עמדתם - האם הדגש הוא על הממד האזרחי בלבד או על הרצון לממש זהות לאומית ויהודית.
לדבר על כחול לבן כתנועה המנסה למזג בין הזרמים, בלי להצביע על הדרכים לממש זאת, יקשה להשתכנע כי זהו שחר חדש בפולטיקה הישראלית.
