התמוטטות ועוד התפרקות
הצהרת יואב גלנט, שבסופו של דבר לא התקיימה אתמול (חמישי), הייתה אמורה להיות רגע של יציאה ממשבר. ובמקום יציאה קיבלו הישראלים רגע של החרפה של המשבר סביב הרפורמה המשפטית.
הצהרת יואב גלנט, שבסופו של דבר לא התקיימה אתמול (חמישי), הייתה אמורה להיות רגע של יציאה ממשבר. ובמקום יציאה קיבלו הישראלים רגע של החרפה של המשבר סביב הרפורמה המשפטית.
עוד סימנים של התמוטטות. עוד התפרקות. עוד אלימות. הניצנים הקטנים כבר פורחים. הם כבר בישראל. ההתנגשות בין הממשלה שלא רוצה לציית לבג"ץ לבין רבים וטובים שיעדיפו כן להישמע לו – היא רק עניין של זמן. כך גם הסרבנות הגלויה והסמויה, שהיא רק ביטוי מקדים למה שצפוי – חלק מכוחות ישראל לא יצייתו לממשלה של נתניהו. אחרים כן. הישראלים בדרך לכאוס. וזה כבר לא חשוב מי צודק ומי לא. הדבר היחידי שחשוב הוא מי יכול לעצור את הכאוס.
הישראלים מצויים ברגע דרמטי. גלנט רואה מה קורה במערכת הצבא שעליה הוא ממונה, והוא בחרדה. בדיוק כמו רבים מהישראלים. חרדה מוצדקת, קיומית. וזה בדיוק הרגע להתנער מחבורת מחרחרי המדון בליכוד, שששים אלי קרב וחורבן. הם עקשנים. הם נחרצים. הם רוצים את ההפיכה המשטרית בכל מחיר. אבל המחיר ידוע מראש. התפרקות.
גלנט הופיע לרגע קט לא כמו החולייה החלשה של הליכוד. להפך. הוא היה אמור להיות החולייה החזקה והממלכתית, שלקחה על עצמה את תפקיד ההצלה. הוא לא לבד. יש עוד קולות בליכוד שמתנגדים לכפייה שתוביל להתמוטטות. הם בעד רפורמה, כי יש צורך בכזאת, אבל הם יודעים שרפורמה חוקתית לא משיגים על ידי רוב קואליציוני דחוק. הם יודעים שרפורמה חוקתית דורשת הסכמה בין מרכיבי הפסיפס הפוליטי. הם יודעים שרפורמה חוקתית היא לא הסכם קואליציוני.
כך שלאחר יותר מחודשיים של מחאה שלא דעכה אלא הלכה והתעצמה, המשימה העיקרית היא הרגעה. ולצורך כך הצעות הפשרה שצצות אחת לכמה ימים כבר לא משנות הרבה. ישראל זקוקה לעצירה מוחלטת של החקיקה. האם זה יהיה ניצחון של המחאה על ממשלה שנבחרה כדין? כן, לגמרי. אבל המחאה הזו נמשכת דווקא משום שהיא זו שמייצגת את הרוב, ולא יריב לוין ושמחה רוטמן. במובן הזה, המרד של גלנט הוא לא נגד הליכוד אלא בעד האינטרסים של ישראל.
אלא שגלנט נבהל. הוא זומן באופן דחוף ללשכת נתניהו, ועדיין לא ברור מה נאמר לו שם, אבל ברור שהוא התקפל. במקום הצהרה שתעצור את החקיקה קיבלו הישראלים הצהרת מלחמה של ראש ממשלה. נתניהו לא נרתע. המחאה לא מזיזה לו. הוא מתכוון להביא את הסעיף המרכזי בהפיכה המשטרית לחקיקה כבר בשבוע הבא. מבחינתו, ישראל יכולה להתפרק. אלפי מילואימניקים לא יגיעו לשרת. הסרבנות הגלויה והשקטה תימשך. העיקר שלווין, רוטמן, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר יהיו מרוצים. כי לא ישראל חשובה. הקואליציה, והיא בלבד, חשובה. ואפילו אולי לא הקואליציה, אלא רק טובתו שלו. עוד לא היה בישראל ראש ממשלה שהוביל אותה למשבר כל כך חמור. ולא היה מנהיג שראה את המשבר למול עיניו והחליט בכל זאת להמשיך בדהרה. על גלנט, ואיתו לפחות עוד בין חמישה לשבעה חברי כנסת מהליכוד, שיעשו את הצעד האמיץ ויאמרו: לא עוד. כדאי שיתעוררו. משום שמחר עלול להיות מאוחר.
