כישלון הקואליציה והיעדרות החזון של האופוזיציה

בתום שמונה חודשים לקואליציית נתניהו-בן גביר ומה שביניהם מסתמן בקרב הישראלים קונצנזוס נדיר: הממשלה גרועה. בסקרים יש רוב מוצק נגד החקיקה המשפטית שמובילים שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן; בסקרי התפקוד של סוף השבוע האחרון נראתה קואליציה מתחרה, ותיקה וחבוטה (ממשלת בנט-לפיד) שהכתה את הנוכחית בכל הפרמטרים - ביטחון, פשיעה, חינוך וכלכלה. המציאות ברורה: בקרב מצביעי ימין ושמאל כאחד, הממשלה הנוכחית נחשבת כישלון.

לא קשה להסביר מדוע. מעבר לכל ויכוח, השקפה פוליטית או נאמנות מחנאית, הציבור רוצה תוצאות. כשגל הפעולות מגיע לשיאים של 20 שנה, והשקל לשפל של 20 שנה, כש-160 נרצחים נספרים בחברה הפלסטינית (קרוב לפי שלושה מהתקופה המקבילה אשתקד), וישראל הופכת באופן רשמי ליקרה במערב, קשה להסתיר את הכישלון. אבל האם זה מספיק? התשובה, שלילית.

באביב 2011 עמדו יחד כוחות דמוקרטיים ואיסלמיסטיים בכיכר תחריר בקהיר ועבדו יחד בשיתוף פעולה. מה הם אמרו? לא למובארק. מה הם דרשו? את נפילתו והחלפתו. בזה הם הצליחו. אין מי שיכול לעמוד מול המון נחוש. אבל כפי שלמדנו שם, לטווח הארוך זה לא מספיק כשהחזון של הכוחות השונים מתפזר לכיוונים שונים.

בקואליציה בישראל יש דומיננטיות של כוחות סרוגים מהציונות הדתית. איחוד מפלגות הימין הקיצוני (ברור לכול איך מכנים מפלגה כזו באירופה) זכה יחד ל-14 מנדטים והוא מכתיב קו אידאולוגי. רק לראות איך מול האסון הדיפלומטי שיצר איתמר בן גביר בריאיון שלו בשבוע שעבר מיהרו שותפיו, אפילו מהליכוד, להתיישר ולהצדיק אמירות שבכל מקום מתוקן בעולם נתפסות כמצדיקות אפרטהייד. איך קרה שמיעוט פוליטי ואלקטורלי הפך להיות מכתיב הטון?. מי שגדל בציונות הדתית, הוא גדל על "'עם' הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ועל "קמעה, קמעה".

המחאה של החודשים האחרונים הוכיחה סוף סוף שיש נחישות גם בצד הליברלי. מה חסר לה? חזון. בלעדיו זה לא יספיק. גם אם הצליחו לשכנע שהקואליציה הזו אלימה ומסוכנת, זה לא אומר שמדובר בהצלחה לשכנע שיש חלופה ראויה. לשם לב מה קורה בערי הפיתוח, ביישובים הפלסטיניים ובפריפריות. אמנם אין שם תמיכה ניכרת בקואליציה, ועדיין ההצטרפות להפגנות המחאה מוגבלת.