גם בחירות לא ימנעו את המפלה של מנהיגי ישראל
בני גנץ זרק אתמול כדור לאוויר. הסיכוי שמפלגה כלשהי בקואליציה תתפוס אותו קטן מאוד, אבל זריקת הכדור נולדה מתקוות אחרות: להוכיח למצביעים שיש למפלגה שלו אסטרטגיה פוליטית, יעד לשאוף אליו, והישיבה שלה בממשלה זמנית. יותר משגנץ דיבר אל נתניהו הוא דיבר אל תנועת המחאה שמתעוררת מחדש. "חכו לי, הוא אומר להם. אני בדרך".
בני גנץ זרק אתמול כדור לאוויר. הסיכוי שמפלגה כלשהי בקואליציה תתפוס אותו קטן מאוד, אבל זריקת הכדור נולדה מתקוות אחרות: להוכיח למצביעים שיש למפלגה שלו אסטרטגיה פוליטית, יעד לשאוף אליו, והישיבה שלה בממשלה זמנית. יותר משגנץ דיבר אל נתניהו הוא דיבר אל תנועת המחאה שמתעוררת מחדש. "חכו לי, הוא אומר להם. אני בדרך".
גנץ מציע בחירות כאמצעי למניעת קרע בציבור, כגלולת הרגעה. אולי זה נשמע מוזר: בחירות הן בדרך כלל תקופה חמה מאוד גם במערכת הפוליטית וגם ברחוב. הפוליטיקאים פועלים כדי להתסיס, לחדד הבדלים, לטפח שנאה, להרחיב קרעים. זה מה שאמור לקרות אם וכאשר יוכרז על בחירות: הימין ייצא לרחובות; המרכז-שמאל ייצא לרחובות. ברשתות ידברו על מלחמת אזרחים.
גנץ חושב ההיפך: הוא מאמין שכרגע הרחוב הישראלי מבעבע, על סף רתיחה. אם יוכרז על בחירות בהסכמה המאבק יעבור מהרחובות אל המערכת הפוליטית. למוחים משני הצדדים תהיה כתובת לצקת בה את זעמם: הקלפי.
תמיד יש סיכוי להפתעות בפוליטיקה. מותר לחשוד בו, בגנץ, שהמילה "בהסכמה" מהלכת עליו קסם. האמת היא שהישראלים עומדים בפני כמה וכמה סוגיות שצריך להכריע בהן. הסכמה איננה תרופת פלא לכל פגע.
הוא מבקש לעשות עוד מעשה יוצא דופן: להתחרות על ראשות הממשלה כשהוא שר בממשלה של היריב שלו. בדרך כלל מפלגות שמבקשות להקדים בחירות פורשות מהממשלה. הן מעדיפות להגיע אל ראשות הממשלה מהאופוזיציה. אבל האופוזיציה איננה בית שגנץ מרגיש נוח בו, במיוחד לא עכשיו, בעת מלחמה, כשרוב בוחריו מעדיפים לראות אותו בתוך הממשלה.
גנץ הוא הפוליטיקאי הקלאסי ששמח ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא יודע שההשפעה של איזנקוט ושלו על החלטות הקבינט הולכת ויורדת. הוא מאמין, עם זאת, שלא תהיה עסקת אסירים אם הוא לא יישב בקבינט; נתניהו יצטרך ללכת עוד כברת דרך לעבר בן גביר וסמוטריץ'. ישיבתו שם היא הגיבוי של צמרת מערכת המלחמה, הסכר שמונע טירוף. לכן, בחירות או לא בחירות, הוא יישב בקבינט כל עוד יוכל.
הוא קורא לבחירות בנקודת שפל בחייה הקצרים של הממשלה שהוא חבר בה. הצבא מדשדש בעזה; החיסול השגוי של שבעת פעילי זכויות האדם גרם נזק כבד, אולי בלתי הפיך להמשיך את הלחימה לרפיח. ההתקפה על הקונסוליה האיראנית בדמשק עלולה לדרדר את ישראל למלחמה אזורית. היחסים עם ממשל ביידן והמעמד של ישראל בדעת הקהל באמריקה מידרדרים לתהום. במקביל, בחזית הפנימית, הרוב בממשלה מחפש דרכים לחמוק מגיוס חרדים, להבעיר את הגדה המערבית, לשפוך כסף על סקטור לא יצרני.
