"לישראל יש ראש אחד", והוא האשם
מצעד האיוולת המדיני והביטחוני שהוביל את ישראל ל-7 באוקטובר לא רק שלא נעצר שם, הוא התעצם לכדי שיח חירש ועילג המורכב בעיקרו מסיסמאות חלולות: "הניצחון המוחלט" ו"רפיח עכשיו!" מחד, ומנגד השחרה אוטומטית של כל התנגדות מנומקת להסכם הפסקת אש והשבת האסירים והאסירות בתנאים קשים מאוד. אין סימטריה בין הצדדים, אבל יש דמיון.
עם זאת, נדמה שקיים קונצנזוס פוליטי ותקשורתי סביב התנגדות לסיום המלחמה על רצועת עזה. לפי כל הדיווחים, אין הבדל מהותי בסוגיה בין נתניהו ושר המלחמה גלנט לעומת השרים גנץ ואיזנקוט. ארבעתם מייצגים ציבור גדול מאוד, ייתכן שאפילו את רוב הישראליי. אין משמעות מיוחדת לשאלת המניע מאחורי העמדה, האם זה אינטרס פוליטי, תפיסה ביטחונית או שילוב של שניהם: התוצאה היא הכתרת מצב של סיום המלחמה (בין אם באופן מיידי או לאחר הפסקת אש) כתבוסה היסטורית, משגה אסטרטגי ובעצם חטא שאין עליו כַּפָּרָה.
ראשית, המיתוג של סיום המלחמה באופן הזה הוא הצלחה מסחררת של נתניהו, למרות שכל עילת קיומו הביטחונית נמחקה לכאורה בסערת ה- 7 באוקטובר. מאותו יום אין יותר "מר ביטחון", ובכל זאת נתניהו הצליח (כשם שהאופוזיציה נכשלה ועיתונות המיינסטרים התקרנפה) לכלוא את הישראלים במערה אפלטונית, שבה הדילמה היא "הפסקת המלחמה או הפסד". בפועל, אין "ניצחון מוחלט", ואחרי כישלון כל כך נורא ספק אם יש "ניצחון". יש הפגנת כוח קטלנית והרס עצום בעזה. לפי דַּי וְהוֹתֵר מומחים ומומחיות, ספק אם כיבוש רפיח ישנה את המשוואה, ושווה את חייהם של החיילים והאסירים והאסירות שימותו בדרך. במובן הזה, גם התקרית הקשה מאוד בכרם שלום היא כאב עצום אך חלק ממהלך המלחמה.
לעומת זאת, סיום המלחמה הוא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לטובת השיקום שישראל זקוקה לו הרבה יותר מתמונות של צבא ישראל ברפיח. ישנם שיקולים נוספים: סיום ההתכתשות בגבול עם לבנון ויצירת תנאים להשבת התושבים והתושבות, האצה של חקירת המחדל בכל המערכות והדרגים, התאמת הכלכלה לצרכים החדשים, תיקון יחסים דיפלומטיים כדי למנף בריתות חדשניות, וכן, גם הרגעת הרוחות בקרב חברה מוכה, חבולה, קרועה, מדוכדכת ומאוד מותשת. נבחרי ציבור וגנרלים, שנעים בכלי רכב משוריינים ובאים במגע רק עם קהל נוח ומסונן היטב, לא מבינים את המחיר הנפשי של האוכלוסייה ואת הריבית שהוא צובר. כוכבי וכוכבות טלוויזיה, שפרנסתם תלויה באקשן מכל סוג וחלקם מפחדים מקללות כגון "יפי נפש", לא מספיק משקפים אותו.
בין המתנגדים להפסקת המלחמה יש כאלה שהזהירו במשך שנים מפני התעצמות חמאס, התריעו מפני הזלזול ביכולות של התנועה. בזורה התחתונה, זה לא "ביחד ננצח", מדובר בקשקוש סנטימנטלי.
