פרישת גנץ חשפה את יקום השקר של נתניהו
ערב הפרישה של המחנה הממלכתי מהממשלה לקח נתניהו את גנץ לשיחה. למה אתם פורשים, תמה. הרי עשיתי כל מה שרציתם. רציתם תוכנית לקראת היום שאחרי בעזה? אישרתי תוכנית לניהול עצמי בכפר בעזה; רציתם עסקה לשחרור האסירים? הסכמתי למתווה לעסקת אסירים; רציתם שיטופל המצב בגדה המערבית? אמרתי שיטופל המצב בגדה המערבית; רציתם חוק גיוס חדש? אמרתי בסדר, בואו נדבר על חוק גיוס חדש.
לכאורה, גנץ היה צריך לומר כל הכבוד לך, אדוני ראש הממשלה. מילה שלך היא מילה: נישאר בממשלה שלך לנצח. אבל גנץ מכיר את העובדות. התוכנית ליום שאחרי היא תוכנית שנתניהו הסכים לעשות באל-עטאטרה, כפר קטן, למעשה שכונה, בקצה הצפוני של הרצועה. לא זאת התוכנית שתיתן עתיד לעזה.
המתווה לשחרור האסירים אכן אושר בקבינט החירום. הוא זכה לתמיכה של כל אחד מחברי הקבינט, כולל נתניהו. אבל ברגע שביידן פרסם את המתווה נתניהו נסוג ממנו. הבהירות הפחידה אותו; סמוטריץ' ובן גביר הפחידו אותו. בשבועיים האחרונים פנה גנץ פעמים אחדות לנתניהו ודרש להעלות את המתווה להצבעה בקבינט המורחב, המוסמך. נתניהו סירב. הוא אפילו הביע זעזוע מעצם הרעיון.
הגדה המערבית היא חבית חומר נפץ שעומדת להתפוצץ. הבעיה מתחילה במצב הכלכלי: הממשלה מונעת מעובדים פלסטיניים לעבוד בישראל; הקיצוני סמוטריץ' עוצר העברה של כספי מיסים של הרשות; אלה שני המקורות העיקריים להכנסת התושבים בגדה. במקביל גוברת הפעילות האלימה של נערי ימין בשטחים פלסטיניים. הקיצונים בן גביר וסמוטריץ', כל אחד בתחום אחריותו, נותנים לאלימות גיבוי. הקיצוני בן גביר מוסיף משלו, בהצהרות מסיתות בעניין מתחם מסגד אל אקצא. המצוקה הכלכלית, האלימות והטרור הם כלים בהגשמת החזון של שני השרים הכהניסטים, חזון הגירוש. למרות ההתראות של הצבא והשב"כ, נתניהו לא מתערב.
אשר לחוק הגיוס, אין בעיה לדבר עליו, אבל כל עוד נתניהו ראש ממשלה גיוס לא יהיה. הברית עם המפלגות החרדיות, עם הרחוב החרדי, היא אפוד המגן שלו.
האם נתניהו חשב שגנץ יקנה את הסיפורים האלה? ספק רב. אבל נדמה שכבר לא אכפת לו אם מאמינים לו או לא. הוא חי בתוך בועה משלו, צינית, מנוכרת, אטומה. גנץ ואיזנקוט לא מצטיינים במיוחד כפוליטיקאים, אבל הם לא ציניים. עדיין לא. יתכן שטעו כאשר הצטרפו לממשלה בתחילת המלחמה; בטוח שטעו כאשר לא פרשו לפני חודשיים-שלושה, כאשר המלחמה איבדה את המומנטום שלה ונתניהו סיכל את המשך שחרור האסירים. אחת הסיבות לפרישה עכשיו היא שהיה קשה להם יותר ויותר להשלים עם היקום השקרי שכפה עליהם נתניהו.
לפרישה קדמו הרבה כאבי בטן. יש פרשנויות שונות למי הבטן כאבה יותר, לגנץ או לאיזנקוט, אבל נדמה שלא זה העיקר. נגזר על נתניהו להכריע בין שתי מגמות הפוכות: אחת אמרה המשך הלחימה ברצועה ובצפון, עד למה שמכונה "ניצחון מוחלט" והמשך הברית עם סמוטריץ' ובן גביר; השנייה אמרה הפסקת הלחימה בעזה לארבעה חודשים לפחות, שחרור כל האסירים, סיכוי להסדרה בגבול לבנון, סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה ושיקום יחסי החוץ של ישראל. נתניהו הכריע בעד האופציה הראשונה.
הפרישה תקשה על ההידברות בין נתניהו לממשלים זרים, בעיקר הממשל האמריקאי. הוא איבד את עלה התאנה שלו. היא תעמיד את סמוטריץ' ואת בן גביר במבחן: גם הם איבדו את עלה התאנה שלהם. היא משאירה את גלנט ואת הרמטכ"ל לבד, מול ממשלה שלא יודעת אחריות מהי.
