שהמלחמה על זכות הציבור לדעת

התעקשותה של ממשלת נתניהו לחסום את האפשרות של האזרחים להיחשף למידע עיתונאי, שאינו עולה בקנה אחד עם הנרטיב שלה, החלה לבוא לידי ביטוי עוד טרם המלחמה, אך היא ניכרת ביתר שאת מאז 7 באוקטובר. במאבקה על גבולות התודעה הישראלית, נראה כי ממשלה זו סימנה את העיתונאים הפלסטינים כמטרה, ורואה בסיקור עיתונאי פעולת איבה.

בשבוע שעבר, עצרה המשטרה של ישראל שני עיתונאים פלסטינים תושבי מזרח עיר הקודש, עובדי רשות השידור הטורקית בעיר, בזמן שהשניים ניסו לראיין עוברי אורח סמוך לשער השלשלת בעיר העתיקה. השוטרים העבירו אותם לתחנת המשטרה, עיכבו אותם שם במשך שעות ארוכות וחקרו אותם לראשונה רק אחר הצהריים.

עורך דינם מסר כי הם נעצרו בשל עבודתם העיתונאית. גם השוטרים לא טענו כי השניים ביצעו פעולה כלשהי שאינה קשורה לעבודתם. המשטרה טענה לעורך דינם, כי הם חשודים בעבירה של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. נראה שלממשלה ולזרוע האכיפה שלה יש מושג מעוות של שלום הציבור, שקשור בשליטה על תכני המציאות שאליהם הציבור נחשף. פגיעה בעיתונאים מהווה פגיעה בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בחופש העיסוק, אבל היא גם תמיד תמיד פגיעה בזכות הציבור לדעת.

את הצעד הדרמטי ביותר במאבקה על התודעה הישראלית עשתה הממשלה באמצעות חוק אל־ג'זירה, שהסמיך את שר התקשורת להורות על הפסקת שידורי הערוץ בישראל, ולהגביל את הגישה לאתר האינטרנט של הרשת, כפי שאכן קרה. בדיון בעתירה נגד החוק הדגיש השופט אלכס שטיין, ש"חופש הביטוי הוא גם זכותם של התושבים להיחשף לכל סוגי החומרים". אבל מה לממשלה הזאת ולשמירה על חופש הביטוי והזכות להיחשף למציאות במלוא מורכבותה. הממשלה רוצה לצמצם את שדה הראייה של האזרחים, והמשטרה תרדוף את כל מי שיעז לחשוף את הציבור לפרספקטיבות שעשויות לערער את תפישותיו.

פגיעה בעיתונאי אחד היא תמיד פגיעה בכל העיתונאים, ובציבור כולו, שכן יש בה תמיד — וזו גם אחת מתכליותיה — פוטנציאל לייצר אפקט מצנן על עבודת העיתונאים, כדי שיחששו לחשוף את האמת. על ממשלת נתניהו להפסיק להפליל את מקצוע העיתונות ועל המשטרה להפסיק לרדוף עיתונאים. מוטב שיתעסקו בלשפר את פני המציאות, כך שלא יהיה צורך לרדוף את כל מי שמעז להראות חלקים ממנה שאינם נוחים לשלטון.