"מזכירי" הכוח: כיצד האליטות הליברליות והתקשורת המערביות מחזקים את הנרטיב הישראלי?

פארס טודיי - ניתוח תוכן של ששת השבועות הראשונים של המלחמה הראה כי לסיקור החדשותי של הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והלוס אנג'לס טיימס הייתה הטיה הומניטרית חמורה נגד הפלסטינים.

כאשר התפרסמה ידיעה בסוף השבוע כי ביידן אישר עסקת נשק לישראל בשווי 8 מיליארד דולר, גורם אמריקאי הבטיח: "נמשיך לספק את היכולות הדרושות כדי להגן על ישראל". החלטתו של ביידן הייתה נקודת שפל מוסרית חדשה לנשיאותו, בעקבות דיווחים של אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch לפיהם מתרחש רצח עם ברצועת עזה. לפי "פארס טודיי", נורמן סולומון Norman Solomon כתב במאמר שכותרתו "נשיא רצח עם, מדיניות רצח עם" בהקשר זה: ההתמקדות בביידן כאינדיבידואל היא הגיונית.

החלטותיו להמשיך לשלוח כמויות אדירות של נשק לישראל היו מכריעות והרות אסון. אבל רצח העם הזה של נשיאות ארה"ב והשתיקה הקדחתנית של הרוב המכריע של הקונגרס התלוו במדיניות ובתקשורת דומיננטית בארצות הברית. ארבעים יום לאחר תחילת המלחמה על עזה, אן בוייר Anne Boyer הודיעה כי היא מתפטרת מתפקידה כעורכת במדור השירה ב"ניו יורק טיימס מגזין".

הצהרתה של בוייר, יותר משנה לאחר מכן, עדיין משקפת את קריסת האמינות המוסרית של מוסדות ליברליים רבים בעקבות הרס עזה.

בעוד בוייר גינתה את "המלחמה הנתמכת על ידי ארה"ב נגד תושבי עזה בידי ממשלת ישראל", היא החליטה להרחיק את עצמה במפורש מארגון החדשות הליברלי הבולט ביותר במדינה: "אני לא יכולה לכתוב על שירה בתוך הטונים 'הסבירים' של אלה שמטרתם להתאקלם בסבל הבלתי סביר, לא עוד מילים ריקות, לא עוד נופי גיהנום מכובסים במלים נעימות, לא עוד שקרים מעוררי מלחמה".

תהליך זה של הרגלת הנפש לשקרים ופשעים הפך במהרה לשגרה. תהליך זה הודלק במיוחד על ידי ביידן ותומכיו הנאמנים, שהיו מונעים להעמיד פנים שהוא לא עושה את מה שהוא באמת עושה. כאשר בוייר הבינה את חשיבות הסיקור של הניו יורק טיימס על עזה, היא התפטרה מ"ניתוח התוכן של ששת השבועות הראשונים של המלחמה" גילתה שהסיקור של הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והלוס אנג'לס הייה מוטה מאוד נגד הפלסטינים.

על פי מחקר שנערך על ידי The Intercept, שלושת העיתונים "התמקדו רק על מקרי המוות של ישראלים בצורה אינטנסיבית יותר" והשתמשו בשפה רגשית כדי לתאר הרג של ישראלים, אבל לא של רצח פלסטינים".

המחקר קובע: "המונח 'טבח' שימש לתיאור הרג ישראלים על ידי פלסטינים באחוז של 125 ל-2, ונעשה שימוש במילה 'נורא' באחוז- 36 ל-4". "זה אומר שכאשר ישראלי נהרג, זה נחשב לזוועה פי 9 מאשר כאשר אישה וילד פלסטיניים נהרגו".

שנה לאחר המלחמה על עזה, ההיסטוריון הפלסטיני-אמריקאי הבולט רשיד ח'אלידי Rashid Khalidi אמר: "ההתנגדות שלי לארגונים כמו הניו יורק טיימס היא שהם רואים הכל מנקודת מבט ישראלית. איך הישראלים מושפעים? איך הישראלים רואים את זה? "ישראל נמצאת במרכז השקפת עולמם, וזה נכון לגבי האליטות שלנו, ברחבי המערב. הישראלים חיזקו בחוכמה את ההשקפה הממוקדת בישראל על ידי מניעת דיווח ישיר מעזה".

ח'אלידי סיכם: "התקשורת המרכזית נותרה עיוורת, כפי שהייתה תמיד, עדיין מוכנה לאשר את כל שקר ישראלי ברברי, ועדיין מתנהגת כמו מזכירי כוח, וחוזרת על הנאמר בוושינגטון".

פָּן התקשורת ההומוגנית סלל את הדרך עבור ביידן ותומכיו הבולטים להתחמק מאחריות ולעצב את הנרטיב, תוך הצגת קנוניה כמדיניות ניטרלית.

בינתיים סופקו מארה"ב כמות עצומה של נשק ותחמושת לישראל. כמעט מחצית מההרוגים הפלסטינים היו ילדים. עבור אותם ילדים ובני משפחותיהם, הדרך לגיהנום הייתה סלולה בסטנדרטים כפולים. לדוגמה, בזמן שהזוועה בעזה נמשכה, אף כתב לא עימת את ביידן עם המילים שדיבר בזמן הירי ההמוני בבית הספר באוולדה, טקסס (Uvalde, Texas) .

ביידן יצא בזמנו במהירות לטלוויזיה בשידור חי ואמר, "יש הורים שלעולם לא יראו את ילדיהם שוב". הוא הוסיף: "לאבד ילד זה כמו שנתלש לך חתיכה מהנשמה. "זו תחושה שחווים גם אחים, סבים וסבתות, בני משפחה והקהילה שהם השאירו מאחור". "למה אנחנו מוכנים לחיות עם ההרג הזה?" למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?».

הטבח באוולדה גבה את חייהם של 19 ילדים. הטבח היומי בעזה גבה את חייהם של ילדים פלסטינים רבים תוך מספר שעות בעוד ביידן סירב להכיר בטיהור האתני ובטבח שהוא עצמו גרם, הדמוקרטים סביבו הגיבו בשתיקה או צורות אחרות של הסחה. תמרון ישן שנועד להשמיע מילים חסרות נשמה לתמיכה ב"פתרון שתי המדינות" בקונגרס, הכלל הבלתי כתוב היה שניתן להתעלם מהפלסטינים כסוגיה פוליטית מעשית.

מנהיגים כמו הסנאטור צ'אק שומר Chuck Schumer חאקים ג'פריס Hakeem Jeffries לא עשו כמעט דבר כדי להראות אחרת. הם גם לא הצליחו להגן על דמוקרטים מתקדמים של בית הנבחרים כמו ג'מאל באומן Jamaal Bowman וקורי בוש Cori Bush  , שהובסו בפריימריז בקיץ על ידי קמפיין חסר תקדים של מיליוני דולרים על ידי איפא"ק AIPAC ותורמים רפובליקנים. אופי התקשורת הכללי הוא קצת יותר מגוון ומסוכן לאזרחים פלסטינים.

במהלך החודשים הראשונים של המלחמה על עזה היה סיקור תקשורתי עצום שהלך ופחת בהדרגה; ההשפעות של הטיוח הזה היו במידה רבה לנרמל את הרצח המתמשך. היו כמה דיווחים חריגים על סבל, אבל עיתונות הפכה בהדרגה לרעש רקע, בעוד הניסיונות הקלושים של ביידן להפסקת אש הודגשו כחיפושים נחרצים.

ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו ספג ביקורת גוברת. אבל הסיקור הדומיננטי בתקשורת בארה"ב והרטוריקה הפוליטית - שבמידה רבה נמנעו מחשיפת משימתה של ישראל להשמיד פלסטינים - רק לעתים רחוקות היו מעבר להאשמת מנהיגים ישראלים בהזנחה בהגנה על אזרחים פלסטינים במקום להיות כנים מול האמיתות הנוראיות, הסיפורים הרגילים מהמדינה התקשורת והפוליטיקה בארה"ב היו מלאות בביטויים מעורפלים ומתחמקים.

כאשר אן בוייר התפטרה ממגזין הניו יורק טיימס באמצע נובמבר 2023, היא גינתה את "המלחמה המתמשכת נגד העם הפלסטיני, עם שהתנגד לעשרות שנים של כיבוש, עקירה בכפייה, קיפוח, מעקב, מצור". משורר אחר, ויליאם סטאפורד  William Stafford, כתב לפני עשרות שנים: "אני קורא לזה אכזריות, ואולי שורש כל אכזריות, לדעת מה עומד לקרות, אבל לא לדעת את האמת".

נורמן סולומון הוא המנהל הלאומי של RootsAction.org ומנכ"ל המכון לדיוק ציבורי. ספרו האחרון, Invisible War: How America Hides the Human Cost of its Military Machine ראה אור בהוצאת The New Press.

"הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את דעותיהם של פארס טודיי, ועדת המערכת או הצוות שלה".