נגד הריאליזם הציוני

"בכספי משלמי המסים האמריקאים, מייצרים וקונים את הפצצות שבהן משתמש הצבא הישראלי כדי לשטח את עזה, ולהשמיד שושלות משפחתיות שלמות. אלו הנשיאים האמריקניים אשר תמכו בישראל באופן בלתי מעורער, וממשיכים את זרימת הנשק הבלתי נפסקת ואת התמיכה הבלתי מותנית בישראל בפורומים בינלאומיים כמו האו"ם"

אתר "פארס טודיי" ציטט מאמר שפרסם אתר Jewish Currents (זרמים יהודיים) מאת ג'ון דנפורת'-אפל Jon Danforth-Appell, בו נכתב:

לאחר ה-7 באוקטובר, הוביל ארגון "קול יהודי לשלום" Jewish Voice for Peace  (JVP)רבות מהמחאות הראשונות נגד האלימות הרצחנית של ישראל בעזה. פעולות גלויות וחזקות אלו לתמיכה בזכות של הפלסטינים לשחרור, זכו לזיהוי על ידי חולצות "הטי" השחורות של המשתתפים, ועליהן הכיתוב "לא בשמנו" ו"יהודים אומרים הפסקת אש עכשיו". ב-26 בפברואר 2024, לדוגמה, צולמה שחקנית "אופוריה", האנטר שייפר Hunter Schafer בתו של כומר פרסביטריאני, במרכז רוקפלר Rockefeller Center יושבת מול שלט עליו נכתב "יהודים לביידן: הפסיקו לחמש את רצח העם". כהוקרה על הלא יהודים הרבים שהצטרפו לפעולות JVP מאז אוקטובר 2023, JVP הכין במהירות חולצות עליהן נכתב אך ורק "הפסקת אש עכשיו", וחילק אותן למשתתפים לפני ההפגנות עם השאלה המביכה, "יהודי או בעל ברית?"

אבל מכיוון שחולצת עם הכיתוב "בעל ברית" הבטיחה נוכחות יהודית נראית לעין, וביטלה מקרים של טעות בזיהוי, היא גם התעלמה מכמה השלכות פוליטיות משכנעות. גם אם במידה רבה לא היה מכוון, המחזה של מפגינים לא יהודים בארצות הברית שמכריזים "לא בשמנו" רומז על הבנה של הקשר החומרי המכריע בין ישראל לבין שיתוף הפעולה של אזרחים אמריקאים בתמיכה זו. ככאלה, מחאות מוקדמות לאחר ה-7 באוקטובר בהובלת קבוצות יהודיות כמו JVP ו-IfNotNow (INN) היוו הזדמנות לכוון את המאמצים היהודיים לסולידריות פלסטינית לכיוון שלא היה יהודי במפורש בהרכבו, אלא אמריקאי.

אולם, ככל שהמתקפה הישראלית על עזה התמשכה, תנועות אלו - שהן בין המאורגנות והפעילות ביותר בתחום הסולידריות הפלסטינית - המשיכו להדגיש אחריות מוסרית יוצאת דופן כלפי יהודים, כיהודים. בשנה האחרונה ראינו מחאות מאורגנות סביב חגים יהודיים וטקסים יהודיים ציבוריים, לצד שלטים עם סיסמאות המתחילות כך: "יהודים אומרים..." התמקדות זו מובנת: אחרי הכל, השתייכותן היהודית של קבוצות כאלה טבועה בשמותיהן. אבל להכפיל את הקשר המפורש בין יהדות לציונות - אפילו בניסיון להתנגד לניכוס היהדות על ידי הציונות - פירושו להצדיק את האמונה השגויה שכל היהודים שותפים למעשיה של ישראל רק משום שהם יהודים. אפילו כאשר תנועות שמאל יהודיות מתעקשות שחיוני להבחין בין יהדות לציונות, למעשה גישתן מרמזת לעתים קרובות שכוחה של הציונות מושרש בעיקר בקהילות יהודיות, ולא בקשר שלה לתהליכים החומריים של ההון והגיאופוליטיקה.

התיאורטיקן התרבותי והפוליטי המנוח מארק פישר Mark Fisher;‏ 11 ביולי 1968 – 13 בינואר 2017), הידוע גם בשם-העט קיי-פאנק (k-punk) טבע את המונח "ריאליזם קפיטליסטי" capitalist realism כדי לתאר את מה שמרגיש כמו חוסר האפשרות המוחלט לדמיין אלטרנטיבה לקפיטליזם. בעידן הנוכחי, ההתנגדות לקפיטליזם התרחקה מחזונות של עתיד חדש ועברה לקבלה של הנחות היסוד שלו; ההסכמה עם עולם המסודר באופן מהותי סביב מושג "ערך כספי"  monetary value כוללת את העבר, ההווה והעתיד בתוך היגיון שלו. מחשבה ופעולה מוגבלות ככל שהקפיטליזם נראה כקיום טבעי ומובן מאליו.

בהתבסס על תפיסה זו, ניתן לומר כי התארגנות יהודית למען פלסטין, בניסיון להציע תמיכה יהודית גלויה לשחרור הפלסטיני באמצעות מסגרת המבינה את מה שמכונה יהודי "התפוצות" כמעורבים באופן מהותי בפעולותיה האלימות של ישראל, נוהגת זה מכבר בסוג של "ריאליזם ציוני" Zionist realism . גישה זו מונעת מיהודים - ומהציבור הרחב - לדמיין עולם מחוץ לטענת הציונות שישראל ויהודים בכל מקום קשורים זה בזה באופן אינהרנטי. יתר על כן, הדבר עלול להדגיש יותר על כך, שהיהדות היא מקום של שותפות להפללה על חשבון צירי שותפות אחרים, ובראשם מעמדו של אדם כאמריקאי, או, ליתר דיוק, העסקתו של אדם בגופים שותפים להפללה כמו יצרני נשק או במשרדי ממשלה.

אין ספק שקבוצות כמו INN ו-JVP הצליחו מאוד לגייס יהודים כדי לאתגר את התמיכה האמריקאית בישראל. JVP בפרט, רואה את עבודתה כחלק ממאמץ "לבנות יהדות מעבר לציונות" build a Judaism beyond Zionism - רעיון המדבר על דרך פוטנציאלית לצאת מהריאליזם הציוני באמצעות פיתוח חזון חיובי ואישיבי לחיים יהודיים מחוץ להיגיון שלהם. אבל במצב הקיים, "יהדות מעבר לציונות" היא רק סיסמה, והשמאל היהודי בכללותו טרם ניסח פרויקט שאינו רק שלילת הציונות. במקום זאת, התגייסותם של יהודי ארה"ב סביב תפיסה של אחריותנו הייחודית להתנגד לממשלת ישראל מסבכת את השמאל היהודי האנטי-ציוני בהגדרה רחבה מדי ליהודות כלאום, שבהכרח מרכזת את ישראל. זה מה שהרב הרפורמי האנטי-ציוני אלמר ברגר Elmer Berger  כינה "הכללה נוחה" convenient generalization, הפשטה שאינה יכולה להתקיים כאשר היא מתמודדת עם "מציאות גווניה" he reality of its diversities.

זוהי לא ביקורת על שיטותיהם של INN ו- JVP, אשר הקמפיינים והניתוחים שלהם ממחישים לעתים קרובות את מודעותם העמוקה לדינמיקות אלו בדיוק, אלא ניסיון למנות את השאלות והסתירות שמטרידות את ההתארגנות השמאלית היהודית. בהתחשב בהסתגלות הרחבה בקרב כל מגזרי החברה האמריקאית לדיכוי אגרסיבי עוד יותר תחת דונלד טראמפ, ייתכן שהגיע הזמן למארגנים יהודים לחשוב מחדש על האופן שבו הציונות עיצבה את הבנה להיהדות, ואחר מכן את ההבנה לאיום שמנסים להילחם בו. מה שחשוב בסופו של דבר אינו תפיסה מופשטת של הציונות כזיהום רוחני טוטאלי על היהודים, אלא הדרכים שבהן יהודי ארה"ב, לצד כל האמריקאים האחרים, מקיימים סוגים רבים של קשרים חומריים עם ישראל. בריחה מריאליזם ציוני פירושה מתן עדיפות להבנה מהותית הן של שיתוף הפעולה האמריקאי באלימות הישראלית והן לחזון חיובי ל"יהדות מעבר לציונות" הדוחה באופן מהותי את הרעיון שיהודים פועלים כקהילה אחת אחידה וחד-משמעית.

"הקונצנזוס הציוני" בחיי היהודים האמריקאים הוא תופעה חדשה יחסית: היסטוריונים מצביעים לעתים קרובות על ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 כתחילתה של "הציונות" של יהודי ארה"ב. המלחמה עוררה "גאווה" יהודית בכוחה הצבאי של ישראל והזדהות רחבה עמה, בדיוק ברגע שבו רבים בקהילה היהודית האמריקאית, בהשראת הלאומיות השחורה והלא מרוצים מהיהדות הליברלית הממסדית, החלו לתפוס את היהדות כצורה של זהות אתנית. החל משנות ה-70, חיי המוסדות היהודיים קיבלו אופי ציוני הולך וגובר, כאשר אפילו ארגונים היסטוריים לא ציוניים כמו התנועה הרפורמית אימצו רשמית את הציונות במצע שלה בשנת 1997.

בספרה האחרון, "סף המחלוקת" Threshold of Dissent, ציינה ההיסטוריונית מרג'ורי נ. פלד  Marjorie N. Feld כי קונצנזוס זה נוצר מלמעלה למטה, כאשר מנהיגים יהודים, היסטוריונים ואחרים העבירו תיאור היסטורי של החוויה היהודית המודרנית, כך שישראל נתפסה "כתגובה טבעית ובלתי מסובכת למודרניות ולמציאות של אנטישמיות ו'שואה'". מבקרי הציונות היהודים נדחקו שוב ושוב לשוליים וחזונות חלופיים לחיים יהודיים דוכאו יותר ויותר. כיום, אין מוסד יהודי מרכזי שאינו פועל באופן איתן כספק של הציונות. פדרציות, בתי כנסת, עמותות ועמודי תווך מוסדיים אחרים של הקהילה היהודית ממשיכים להציע תמיכה חומרית לישראל ולאכוף נאמנות לה, תוך ענישת אלו המבקרים את ישראל ומחיקת היסטוריות יהודיות לא-ציוניות או אנטי-ציוניות מהרשומות. גם JVP וגם INN מבינות את פנייתן לזהות היהודית כתגובה אסטרטגית למציאות זו: יהודים המזהים את עצמם באופן גלוי כמתנגדים לאפרטהייד הישראלי כיהודים שולחים מסר רב עוצמה, המראה לקהילות היהודיות ולעולם שלא כל היהודים תומכים בפעולותיה של ישראל, ומערערים על השיח הפוליטי המציע יהודים כהצדקה למזימות האימפריה. גישתם מבקשת גם להכיר בכך שיהודים אמריקאים רבים אכן מקיימים קשרים עם חברים ובני משפחה בישראל, תוך דחייתם את ישראל כנציגה של היהדות העולמית. עם זאת, יהודים אנטי-ציונים רבים מארגנים גם ממסגרים אסטרטגיה זו כתגובה לשותפות יהודית ייחודית וכוללת בדיכוי הפלסטינים.

כפי שמראה ההיסטוריה הקצרה שהוצגה לעיל, נכון שרוב המוסדות, ההנהגה והרבנות היהודיים שותפים לעבירה. אך המוסדות היהודיים בארה"ב הם בלתי דמוקרטיים בעליל. מנהיגים יהודים בארה"ב אינם נבחרים אלא ממונים, ולעתים קרובות משרתים מעמד תורמים חזק ביותר שמטרתו לאכוף קונפורמיות. לא יהודים באופן מופשט, אם כן, הם אלה שמניעים מבחינה אידיאולוגית את החיים המוסדיים, אלא אלו שיש להם את הכוח וההון לבחור את מנהיגיהם. כפי שמציין החוקר בנימין בלתזר Benjamin Balthaser במאמר ב"חומרנות היסטורית" Historical Materialism, מרכז הממסד היהודי בדיון על החיים היהודיים נוטה "לשטח את החוויה היהודית לביטוי של מוסדות יהודיים גדולים - אם כי חזקים למדי - בלבד". זה גם משטח את הייצוגים של הגיוון בקרב היהודים מן השורה. לדוגמה, דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי קרן ג'ים ג'וזף Jim Joseph Foundation  מצא שאחד הגורמים המנבאים הגדולים ביותר לתמיכה של סטודנטים יהודים בישראל הוא רקע מעמדי, שבו "סטודנטים ממשפחות עשירות יותר תומכים הרבה יותר במדינה יהודית מאשר אלו ממשפחות פחות עשירות". גם שיוך דתי משחק תפקיד, שכן 67% מהיהודים שאינם מקיימים "דת" - אנשים המזדהים כיהודים מבחינה תרבותית או אתנית אך אינם מתארים את היהדות כדתם, ומהווים כמעט שליש מהאוכלוסייה היהודית בארה"ב - אומרים "יש להם מעט במשותף עם ישראל", על פי סקר של פיו משנת 2022.

השמאל היהודי מדגיש לעתים קרובות את חוסר הלגיטימציה של המנהיגות היהודית במונחים אלה: "למרות התמיכה היהודית העממית הגוברת והולכת בשוויון, צדק וזכויות אדם לכל האנשים, מוסדות ומנהיגים יהודיים לא דמוקרטיים אלה טוענים שהם מדברים בשמנו", מכריז אתר האינטרנט של INN . אבל הם עדיין שומרים על ההרגל לבלבל בין יהודים באופן מופשט לבין מוסדות יהודיים. זה מעיד על נטייה רחבה יותר המבקשת להפליל את כל היהודים בהמוניהם, ללא קשר לקשרים אישיים לישראל, או היעדרם. הכללה זו של שותפות קולקטיבית יהודית עיצבה באופן עקבי את המסרים של הארגונים היהודיים האמריקאים נגד הכיבוש הישראלי.

קחו לדוגמה, מאמר מערכת מאוקטובר 2024 שנכתב על ידי הרבנית לינדה הולצמן Linda Holtzman חברת מועצת הרבנים של JVP , המשתמשת בהקשר של וידוי ביום כיפור כדי "להודות במעורבות" ברצח העם בפלסטין: "בשם שלנו - בשמנו היהודי - ארצות הברית ממשיכה לשלוח מיליארדי דולרים לשלטון הצבאי הישראלי". INN משתמשת בשפה דומה כשהיא אומרת, בהצהרה באתר האינטרנט שלה, "כפי שסבלנו מדיכוי אנושי בגלל הדיכוי שעמדנו בפניו, כעת אנו עוברים דה-הומניזציה על ידי מה שאנו גורמים". הנושאים היהודיים הספציפיים הכלולים בכינויי גוף קיבוציים כמו "אנחנו" ו"שלנו" לעולם אינם מזוהים - ככל הנראה נעים בין גיור טרי לאדמו"ר חסידי אנטי-ציוני ועד לכמה מתורמי איפא"ק AIPAC הגדולים ביותר. בהיעדר ספציפיות, "אנחנו" הופך לכולם יהודים.

לזכותם ייאמר, גם INN וגם JVP ציינו כי שיתוף פעולה מושרש גם בזהות האמריקאית של אדם. שתי הקבוצות גייסו חברים סביב קמפיינים לסיום "הצ'ק הריק" blank check לישראל, ו-JVP מילאה תפקיד מרכזי בהובלת קמפיין המוצלח של Deadly Exchange להפסקת תוכניות אימונים בין מחלקות המשטרה האמריקאיות לצבא הישראלי. JVP גם הציע ניתוח מעמיק של האופן שבו ישראל משמשת כמאחז של ההגמוניה האמריקאית, וציין באתר האינטרנט שלו כי "ישראל היא עמוד תווך של הדומיננטיות האמריקאית במזרח התיכון" ומצביע על האינטרסים החומריים ש"מניעים את תמיכתה המתמשכת של ארה"ב בישראל". אבל, זה מעלה את השאלה, אם בסופו של דבר מדובר באינטרסים אמריקאיים חומריים, מדוע לפרט אותה כבעיית שותפות יהודית?

לדבר על שיתוף הפעולה של "הקהילה שלנו" - כאילו יש קהילה יהודית אמריקאית אחת ולא רבות - פירושו להמחיש הבנה כוזבת של לאום יהודי התלוי בשילוב המוחלט שלנו זה עם זה ועם "המדינה" היהודית. ההכרזה הפומבית על הסיסמה "לא בשמי" הופכת הכרחית רק כאשר אנו מבינים את היהודים כמונולית.

לפי אותו היגיון, כל יהודי שאינו קורא "לא בשמי" הופך לשותף לעבירה וחייב להגיב בפומבי כיהודי. הדגש על התנגדות יהודית פומבית אינו למעשה מפריך את המיתוס של יכולתה של ישראל לדבר בשם כל היהודים, אלא מחזק את התפיסה שהציונות היהודית-אמריקאית היא ליבת הכוח האימפריאלי של ישראל. בינתיים, היא לוכדת יהודים אנטי-ציונים בבוץ של פוליטיקה פומבית של בושה, המבוססת על הגזמת מרכזיותם של יהודים בציונות האמריקאית.

ככזה, ייתכן שהגיע הזמן שאלו מאיתנו בשמאל היהודי שאיבדו את תמיכתם הנותרת בישראל - או שמעולם לא הביעו תמיכה כזו מלכתחילה - יטענו בתוקף שהזהויות הרלוונטיות ביותר שאנו מחזיקים בכל הנוגע לשחרור הפלסטיני אינן הזהויות היהודיות שלנו, אלא הזהויות האמריקאיות שלנו

בכספי משלמי המסים האמריקאים, קונים את הפצצות שבהן משתמש הצבא הישראלי כדי לשטח את עזה, ולהשמיד שושלות משפחתיות שלמות. אלו הנשיאים שלנו - אותם אלה שנבחרו על ידי שכנינו הגויים - אשר תמכו בישראל באופן בלתי מעורער, וממשיכים את זרימת הנשק הבלתי מעצורה ואת התמיכה הבלתי מותנית בישראל בפורומים בינלאומיים כמו האו"ם. היה זה הנשיא ביידן שקבע שוב ושוב שגם אם 'מדינת' היהודים לא הייתה קיימת, "היינו צריכים להמציא אחת". בינתיים, הנשיא הנוכחי שלנו הוא זה שתמך באופן מלא בטיהור האתני של הפלסטינים, ופרסם תמונות בינה מלאכותית מופרעות המתארות את עזה כאתר נופש ראוותני על חוף הים עבור אמריקאים וישראלים. באופן מפחיד ביותר, דווקא סוכנויות הממשל שלנו, משרד ביטחון המולדת, משרד ההגירה והמכס, הן אלו שדוגלות כעת בתושבים חוקיים שנעלמים, ודוגלות למען פלסטין.

אנו ממהרים לגנות את זהותנו היהודית על רצח הפלסטינים, אך תמיכתה של האימפריה האמריקאית בישראל מושרשת בגיאופוליטיקה ובבירה העולמית של סחר הנשק, ולא באהבה ליהודים. יהודים בשלטון בארצות הברית אולי ציונים במידה רבה, אך זה לא מדבר על כוחם של היהודים, אלא על ההתאמה בין אידיאולוגיה ציונית לאימפריאליזם.

דבקות בציונות היא תנאי הכרחי להחזקת עמדות כוח רבות בארה"ב, עבור יהודים ולא יהודים כאחד. מכאן התופעה הגוברת של ציונים לא יהודים כמו חבר הקונגרס ריצ'י טורס Ritchie Torres, שבנו כוח דווקא על ידי יישור תמיכה בישראל באמצעות מדיניות דמוקרטית מתקדמת. ארגונים אוונגליסטים ציוניים כמו "נוצרים מאוחדים למען ישראל" Christians United for Israel - ש-10 מיליון חבריהם עולים במספרם על כל יהודי אברה"ב. בספרה האחרון על הימין הנוצרי, "אמונה פראית" Wild Faith, העיתונאית טליה לוין Talia Lavin מפרטת כיצד המדיניות הקיצונית ביותר של ממשלי ג'ורג' וו. בוש ודונלד טראמפ נגד ישראל גובשה במיוחד לבקשת מנהיגים אוונגליסטים, כאשר טראמפ התרברב בשנת 2018 שהעברת השגרירות האמריקאית ל"ירושלים" הייתה "למען האוונגליסטים".

אין פירוש הדבר שיהודים צריכים להפסיק להופיע כיהודים למען פלסטין. ובשום אופן אין בכך טיעון לטובת השמאל היהודי להשהות את עבודתו. זה יהיה גם לא אסטרטגי וגם לא מוסרי. אין זו אשמתן של קבוצות יהודיות שאין תנועה מגובשת והמונית נגד המלחמה בארה"ב, וזהו כבוד עבורן שהצליחו לבנות כמה מהמרחבים הגלויים, המאורגנים והפופולריים ביותר ברחבי המדינה לסולידריות פלסטינית. ואכן, נוכחותם של לא יהודים בפעולות בהובלת יהודים היא עדות לעבודת הארגון יוצאת הדופן והעקבית שנעשתה על ידי חברי JVP . עם זאת, רגע זה מציע הזדמנות לשמאל היהודי להסיט את המיקוד שלו החוצה, ולדחוף לתנועה שתבקש מכל אמריקאי להיאבק נגד רצח עם - לא רק יהודים. התמקדות מחדש באופן שבו כל האמריקאים משתפים פעולה באופן שיטתי ברצח עם, ועידון המסרים למטרה זו, מציעה הבנה חומרית עוצמתית של שותפותנו לכך שלא ניתן להתנגד לה אלא באמצעות פעולה קולקטיבית.

התרחקות מהמסגרת הריאליסטית הציונית המוטמעת באסטרטגיה היהודית השמאלית תביא תועלת נוספת של מיקוד מחדש של החיים היהודיים הרחק מישראל, אפילו באופוזיציה. בשיחה במגזין "יעקובין" Jacobin  בתחילת 2024, הסביר החוקר שאול מגיד Shaul Magid  כיצד אפילו בקרב פעילי שמאל יהודים, "ישראל היא מרכז הזהות היהודית שלהם. אבל... כביקורת". גישה כזו עשויה להציע פלטפורמה אסטרטגית, אך היא מסתכנת בניצול הזהות היהודית, צמצומה למערכת יחסים מנוגדת לישראל, שלעולם לא תוכל להתעלות מעליה. חשיבה מעבר למסגרת זו חיונית אם ברצוננו לפתח ניתוח חומרי המתחשב בחיי היהודים האמריקאים על כל גיוונם וסתירותיהם. עבודה זו אולי כבר החלה בקהילת צדק שיקגו האנטי-ציונית Tzedek Chicago congregation, בראשות המייסד השותף של מועצת הרבנים של JVP הרב ברנט רוזן Rabbi Brant Rosen. רוזן שיתף כי האנטי-ציונות של צדק שיקגו מוגדרת לעתים קרובות לא על ידי תוכנה, אלא על ידי הקשרה. "זהו מקום שבו אתה יכול להיות העצמי היהודי האותנטי שלך, גם אם מדובר בתפילת שבת סטנדרטית", אמר. היעדרה המכוון של הציונות, ולא נוכחותה, אפילו כמושא לביקורת מתמדת, עשוי לייצג את הדרך החיונית ביותר שבאמצעותה ניתן לבזר את ישראל. רק לאחר שנגיע למרחק הזה נוכל להתחיל לנסח דמיון חדש, בסיס חדש ליצירת מוסדות, קהילות וארגונים פוליטיים משלנו - רוחניים וחילוניים - המנותקים לחלוטין מהזהות הלאומית.

לקראת סוף המונוגרפיה שלו על ריאליזם קפיטליסטי, טוען מארק פישר כי אנטי-קפיטליזם יעיל אינו יכול להיות רק תגובה להון; הוא חייב להיות יריבו. השמאל היהודי אינו יכול להיות יעיל כל עוד הוא ממשיך לפעול תחת חסות הריאליזם הציוני, מבלי לחקור כיצד הנחות היסוד של הציונות עיצבו את דרכי החשיבה שלנו. משמעות הדבר היא שגישתנו לשחרור הפלסטיני חייבת לנוע מעבר לתפיסה של מעורבותנו בלבד, אל עבר הבנה שהציונות מתנגדת באופן מהותי לעולם שאנו רוצים. במאמר על ההיסטוריון הפלסטיני-אמריקאי ראשיד ח'אלידי Rashid Khalidi שפורסם בסתיו האחרון ב"גרדיאן", הדגיש ח'אלידי את זהותו האמריקאית לא פחות מאשר את זהותו הפלסטינית: "ארה"ב נותנת לישראל אור ירוק... זה מה שמניע אותי כאמריקאי. אני לא רק בזה כי אני פלסטיני. זה בגלל שאני אמריקאי. כי אנחנו אחראים". דבריו מספקים מודל גם למארגנים יהודים, ברגע זה. אם נוכל להוריד את מסך הריאליזם הציוני, נוכל לחשוף את האלטרנטיבות - ואת התנועה - שנמצאות כעת מחוץ לטווח הראייה.

FT

ג'ון דנפורת'-אפל Jon Danforth-Appell הוא במאי, סופר ומארגן המתגורר בלוס אנג'לס. הוא חבר דירקטוריון לשעבר במרכז הקהילתי היהודי העצמאי סילברלייק Silverlake Independent Jewish Community Center וחבר מייסד של הוליווד לייבור Hollywood Labor, פרויקט עבודה של הסוציאליסטים הדמוקרטים של ארהה"ב - לוס אנג'לס.