פרשת ילדי תימן הולכת ומתגלגלת על הניסיונות הממושכים להעלים ולהסתיר אותה. הנה שולמית מליק בגיל 83, כבר לא יכולה לשתוק עוד. היא מספרת, את מה שקרה לפני 66 שנה, כשעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה, כאשר ראתה איך פעוטות נמסרים לזרים בזמן שהוריהם בעבודה, ושמעה את זעקת האמהות שחזרו וגילו שילדיהן אינם.

בדצמבר 1951 החלה שולמית, לעבוד בבית התינוקות שהיה שייך למפלגת הפועל המזרחי ופעל ליד מעברת קדימה. מהר מאוד הבחינה במשלחות הנשים שהגיעו למעברה מחו"ל.

בעתון "ידיעות אחרונות" תמר קפלנסקי, צוטטה את שולמית מליק שאמרה: "אמרו לנו: היום תבוא משלחת, תלבישו יפה את הילדים. הן היו עוברות בין החדרים ומסתכלות. זאת הייתה אומרת: יש לו עיניים יפות. או: מממ... זה יהיה גבוה. הן באו לאמץ ילדים פה. אלה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. אני רק הייתי מקשיבה. אסור היה לי לדבר". מליק מספרת כי להורים היו אומרים שהילד בבית חולים: "זה מה שאמרו לי להגיד. שהילד חולה".

 ====   

שולמית ראתה את תהליך ה"אימוץ": "כן, כן. הלבשתי את הילד, ואז באו האחראית והגברת ה"מאמצת", ונתתי דף, אילו חיסונים הוא קיבל והכול. אף אחד לא אמר לי שלוקחים אותו לאימוץ. זאת הייתה ההרגשה שלי, כי הילד לא היה חוזר. הבנתי שלוקחים את הילד, כמו מתנה כזאת".

"היו אולי חמישה-שישה בתקופה שעבדתי שם", תוך שהיא שוללת את הטענות כי מדובר במקרים ספורים. "אלו לא היו מקרים בודדים, זאת הייתה שיטה". אמרה מליק שרק אחרי שנים רבות, הבינה לאן נעלמו התינוקות. היא משחזרת את ביקורי הנשים ואומרת: "אישה מבוגרת באה עם אישה צעירה והן התייעצו על הילדים. זה יפה, זה לא יפה. זה היה חשוד. כל הזמן הייתי שומעת - לקחו לבית חולים. ראיתי שזה מסריח, כל העניין הזה. אפילו שהייתי רק בת 18. אבל זו הייתה העבודה שלי, ושתקתי". היא הצביעה על מקרים נוספים שבהם נכחה כשפעוטות מבית התינוקות נמסרו לזרים - ולא שבו.