הקמפיין המתריס של רבני הציונות הדתית נגד שילוב נשים בתפקידי לחימה הניב פירות.באחרונה פירסם הצבא הישראלי תיקונים לפקודת השירות המשותף, המסדירה את שירותם של נשים וגברים ביחידות מעורבות, והנוסח החדש אינו מותיר ספק: הצבא של ישראל נכנע ללחץ הרבנים.

היסודות להדרת נשים מתפקידים רבים הונחו בפקודה המקורית, שקבעה, למשל, שחייל דתי רשאי לבקש להימנע מפעילות משותפת עם חיילת, או לשרת במסגרת מגדרית נפרדת. היתרון המספרי של חיילים דתיים על חיילות, והגיבוי שלו זכו מרבניהם, גרמו לכך, שהחיילות נהפכו למפגע של צניעות, שאת נזקיו יש למזער באמצעות הגבלת נגישותן לתפקידים משמעותיים. לא רק שההגבלות המקוריות קובעו בפקודה המתוקנת, אלא שהן אף הוחמרו: קצין/נגד דתי רשאי לסרב לשרת ביחידה מעורבת.

הקביעה החשובה שהופיעה בפקודה המקורית, ולפיה השירות של שני המגדרים ייושם "ככל האפשר לא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות", אלא אם הוגדר אחרת, נמחקה מהפקודה המתוקנת. במקומה, הועמדה במרכז חובת הצבא לכבד את אמונתם של כלל החיילים. אבל איזה ערך יש לאמירה כללית זו, בשעה שהצבא מכיר רק באמונה של החיילים הדתיים? מהפקודה המתוקנת עולה בבירור, שהשירות המשותף כבר אינו הנורמה. נקודת המבט הגברית־ההלכתית זכתה לקדימות על פני נקודת המבט הנשית והחילונית. האמונה הדתית גברה על ערך השוויון.

חמור מכך: לשם גיבוש הפקודה צבא ישראל ניהל הידברות סמויה מעין הציבור עם רבנים אורתודוקסים. אלה אינם נבחרי ציבור, וכוחם ביכולת לאיים על הצבא בכך שישפיעו על החלטת תלמידיהם היכן לשרת. דפוס תיאוקרטי זה אינו מאפיין אף צבא בחברה תקינה או מדינה שפויה. זהו תפקידם של נבחרי הציבור, לא של קציני צבא, לעצב הסדרים, המכוננים את היחסים הבין־מגדריים במרחב הציבורי. על המחוקק להפקיע סמכות זו מהצבא, לשוב ולעצב את מדיניות השירות ולהכריע בין ערכים סותרים באופן שקוף, כפי שהיה נהוג בעבר.