האיחוד בין מפלגות העבודה וגשר אמור למלא שתי מטרות: הראשונה, הכנסתה של אורלי לוי-אבקסיס לכנסת והשנייה, הכנסתו של עמיר פרץ לבית הנשיא. אלא שטובתם האישית של השניים אינה בהכרח טובת השמאל. הגט שנתן פרץ לשאר המפלגות (ישראל דמוקרטית ומרצ) מגדיל מאוד את הסיכון לקריסת אחת מהשלוש תחת אחוז החסימה.

החלטתו של פרץ להעדיף את לוי-אבקסיס על חשבון ברק או הורוביץ נובעת מהמחשבה שהחיבור בין השניים עשוי "להביא קולות מהימין". אך האם מצב כזה אכן אפשרי? פרץ מזוהה, כאיש שמאל מובהק. לוי-אבקסיס מזוהה כחסרת דעה בנושאי ימין-שמאל, אבל היא בוודאות לא מַגְנֶט מנדטים. בבחירות האחרונות, גשר קיבלה כשני מנדטים.

המחשבה שאנשי ימין ישימו "אמת" בקלפי, בגלל שלוי אבקסיס קיבלה כמה שריונים ברשימה היא לא יותר מפנטזיה. התרחיש הסביר יותר הוא שמפלגת העבודה תדשדש באזור החד-ספרתי הנמוך.

אחד האלמנטים החשובים בסיבוב השני של בחירות 2019 הוא המרדף אחר ארבעת המנדטים שהשיגה מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון. לאחר שכחלון וחברי מפלגתו שוריינו בליכוד, מפלגות רבות מנסות לשים את ידיהן על 152000 הקולות שבכוחם לשמר את שלטונו של נתניהו או לחלופין להביא למהפך שלטוני.

ניסיון זה הוא גם הסיבה שבגינה נתניהו מכוון לריצה של שתי מפלגות מימין לליכוד. נתניהו יודע שהקולות האלה, שבמידה רבה הם ההגדרה המילונית ל"ימין רך", לא יעברו למפלגת ימין דתית מובהקת עם אלמנטים קיצוניים, אלא ינסו למצוא בית במפלגת ימין מתונה יותר ופחות דתית.

לקולות האלה מכוון גם עמיר פרץ, ולכן הוא הימר על לוי-אבקסיס. קולותיו של כחלון נספרו תמיד כחלק מגוש הימין של נתניהו, לכן מעבר, של חלקם, לאיחוד בין העבודה לגשר עשוי להגדיל דרמטית את הסיכוי למהפך.

תרחיש זה עשוי לקרות רק בהנחה שמרצ וישראל דמוקרטית יעברו את אחוז החסימה. איחוד של הורוביץ, ברק וכמה פורשים פוטנציאלים של מפלגת העבודה יתן מענה סביר לאפשרות זאת. אלא שבמרצ לא מתלהבים ממהלך כזה מחשש להרחקת קולות של מצביעים ערבים (שעדיין לא מחבבים את ברק בלשון המעטה זכר למאורעות אוקטובר 2000) וגם בשל פרשת ג'פרי אפסטין והחשש שריקושטים שלה עוד יעופו סמוך ליום הבחירות.